התמכרות

פס קול אפשרי:
http://www.youtube.com/watch?v=fSvIbRgf6lc&feature=autoplay&list=PL4D55650527046B4E&lf=mh_lolz&playnext=4 
להתחיל לקרוא כשמגיעים ל3:21


התכווצויות בבטן
חוסר במשהו חיוני
היא לא קיבלה את המנה שלה כבר כמה שבועות טובים
והיום נקרע בדרכה
הריח המשכר
מקלחת וכותונת לילה
בדיוק כמו פעם
כשהקול היה טוב

מתכסה בשמיכה ונהנת
מכל טיפת סם חיים
של מישהו אחר
שואפת בעיניה את המראות
היבהובים מהפנטים בשטחיותם
מוחת מפיה את הדמעה
משתקפות בה דמויות קטנות
מתחפרת עמוק יותר בכיסוי הישן והטוב

אי המחשבה

זהו, עכשיו היא נמצאת
שם באותו המקום
עליו חלמה
ותחלום
זה לא יגמר
לא בחמש דקות הקרובות
לפחות
והזמן לא יחלוף
והיא לא תתעורר
כי היא כאן
עכשיו
עכשיו היא כאן
כאן היא עכשיו
היא עכשיו כאן
לעת עתה

האורות דעכו
פס הקול חדש החל ללוותה
להלווייתה
כך קיוותה
והתחושה המוזרה הזו בבטן חזרה

חזקה מתמיד.

עדיף היה לגמור בשיא

אל השאול

ואני אמרת בלבבי
השמיים אעלה
ממעל לכוכבי-אל
ארים כסאי
ואשב.
בהר מועד, בירכתי צפון.
אעלה על במתי עב
אדמה לעליון.

אך אל שאול הורדתי
אל ירכתי בור.
האני הוא זה?
איש מרגיז הארץ
מרעיש ממלכות.
הושלכתי מקברי כנצר נתעב
לבוש הרוגים כפגר מובס.


איש המרום, הקרקע נשמטה תחתיך
נפלת משמיים

ארז הלבנון נגדע,
כדי לבנות כיסאו של אלוקים.
מן השטן.

שמ מים

שמיים נשפכים
עננים בוכים
שלוליות מזכירות לי שהמים הם אחד
אין ימים, אין שמים
תוהו ובוהו

העלים נושרים בסתיו
כדי שלא יצטרכו לבכות בחורף.

___

שנה שלמה, מזל טוב.

ביום שאלוקים מת

ביום שאלוקים מת הרוח המשיך לנשוב, הדשא הוריק כהרגלו והשמש זרחה.
היא זכרה את האדם שהכיר בה בראשונה ואת בניו אשר הולכו שולל.

ביום שאלוהים מת האנשים המשיכו להאמין בו, ולנהוג כפי שהם חושבים שהוא רוצה.
רצתה אחת להבין לאן הוא נעלם, היכן השליח המופקד על ההסברים.
מי שהיה צריך להורות לעולם להפסיק להתקיים.
היא גילתה שהוא התייאש כבר מזמן, הוא שקע בדיכאון כי הדברים יצאו מכלל שליטה והפך להיות הומאופאת.

בהלוויה לא היתה נפש חיה.
גם אם הם היו יודעים שהוא מת הם לא היו באים להלוויה, הם היו אומרים שלפי אמונתם אין לו גוף.
ועל הרוח היה לנשוב, ועל הדשא להוריק, אפילו השמש התעקש להמשיך לזרוח, כדי שלא יבחינו שמשהו אינו כשורה.
הם  היו אומרים שאם ימשיכו בשלהם יהיה זה גלעד לשמו.

הם לא ידעו שאם זה היה תלוי בו הוא היה מוחה אותם מעל פני האדמה כבר מזמן.




___

צפוי אני יודעת, רציתי לבדוק איך זה לכתוב בסגנון הזה...

הירהורים מערערים

משיח מעולם לא היה אמור לבוא,
אבל אם הוא יבוא
היא בטח תהיה בת.
היא לא תהיה בת.

זה מעורר רחמים איך אנשים, בעיקר שבורים ,מחפשים אנשים שיהיו להם השראה,מודל לחיקוי,אל.
הם שוכחים הכל ועוקבים אחרי בשר ודם
ונשארים בסוף עם כלום.
מתי נוכל אוכל להקשיב לרצונות של עצמינו ולא לעקוב אחרי היסטוריה, הוראות שימוש שנוצרו על ידי אחרים.
מתי התלמיד הסורר יהיה העיקר
ויוביל את כולנו למקום של שקט ושלווה, מים נאים.

תנועה

שלושה אחים קפצו לנהר במטרה ליפול,
 להתרסק,
ולהישטף בזרם.

נערה אחת במבטה הקפיאה אותם, וגזרה עליהם לצוף לנצח.

--

היא רוצה לברוח
להתחמק מכל מקור חום שמושך אותה לאדמה.
היא חלצה את מגפיה
והתפוגגה עם הרוח אל המחוזות הקרים,
אליהם היא שייכת.

שוב

היא הייתה חייבת לראות את פני האמא המקבלת את בנה חזרה מן השבי.
היא הייתה מתה
לראות את בנה חוזר אל חיקה.

אך עם המוות,
גם אם תביא לו אלפי רוצחים
הוא לא יחזיר אדם אחד
שיצא לקראתו.

כי עם המוות
אי אפשר לעשות משא ומתן.

אמן ואמן.

הלוואי ויכולתי לצאת מהמים הפושרים
עם לחיים סמוקות
ועיניים נוצצות
של עלמה בשלה.

במקום זאת אני משקיפה אל האמבט
עם אותם מים עכורים
מאררים
שיירים של אחרים,
וריח הירוקת
מעורר  בי בחילה
חיוורון רעב לאור השמש.


לו יכולתי לנקות ממני את כל הציניות, השנאה, הזלזלול הקטנות אמונה,
הייתי עושה זאת.
או לפחות מנסה.

אך אינני רוצה להשטף באותם מים שעברו כבר על מיליונים לפני.
על ידי קלישאות ממוחזרות
של אותו דף לבן
ותמימות.

משחק תמים

חוקי המשחק השתנו.
מה שבובה קטנה ידעה לדקלם מזמן

שום ספר לא יגיד .


הם איבדו את הילדות
והיא את התמימות.

מים

למדתי ש90% מהאדם הם מים.
והם יוצאים,
במקלחת, בבית השימוש, לפעמים גם כשנחתכים.

הכרתי פעם אדם שהיה רק 10% מעצמו
הוא בכה כל כך הרבה
עד שנשאר ממנו רק עור ועצמות.

מקום

חציתי ארץ שוממה

הכרתי את השביל כאילו היה כף ידי

הרגשתי את האדמה תחת רגלי

התיישבתי על גדות הנהר

והרגשתי שלמה

דבר פשוט, לאן הלכת?

אני מתבגרת ואני צריכה משהו שאוכל לסמוך עליו

אז תגיד לי מתי אבין

אני מתעייפת ואני צריכה מקום להתחיל

עברתי ליד עץ בשלכת

הרגשתי את הענפים מסתכלים בי

האם זה המקום שאהבנו?

האם זה המקום עליו חלמתי?

דבר פשוט, מקום המצאך

אני מזדקנת ואני צריכה מישהו שאוכל להישען עליו

אז תגיד לי מתי אבין

אני מתעייפת ואני צריכה מקום להתחיל

אז אם יש לך דקה למה שלא נלך?

נדבר על מקום שרק אנחנו מכירים

אז למה שלא נלך

מקום שרק שנינו מכירים

מקום שרק שנינו מכירים

זה יכול להיות הסוף

מדוע לא נלך?

מקום שרק שנינו מכירים

מקום שרק שנינו 

מקום

Keane

אבוקה

לאחר שיפצורים קלים

לא ראיתי מימי
מעשה מרכבה
ממשש באפלה
דורש
משום הנאה
מצטער על המקרא
"והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה"
וכי מה אכפת לו לעיוור
בין אפילה לאורה

אישון מהלך בני,
אבוקה זו למה לך?
כל זמן שאבוקה בידי
רואין אותי
ומצילין אותי
מן הפחתים
מכבוד הציבור
שהעם מסתכלין בו
כהן בעל מום
ידייו הצבעוניות
שחור על גבי לבן
ועיניים כהות
אדומות.

מגילה כד ע"א - ע"ב


לאחר לימוד עם אביה

של

ברוך שלא
עשני גויה
ברוך שלא
עשני שפחה
[ברוך] שלו
עשני כרצונו

ברוך אתה יוצר
האדם

ואליך תשוקתו והוא ימשול בו
ואליו תשוקתך והוא ימשול בך

בבית החזה קצת שמאלה גרה מפלצת קטנה
כל פעם שהיא רואה משהו שהיא רוצה
היא גדלה
טיפה טיפה
בהתחלה היא רצתה להיות ראש ממשלה
אחרי זה רצתה למצוא קריירה,
משפחה
מישהו.
המצב התדרדר עד כדי כך
שחמדה את קופסת השימורים הריקה של ההומלס שגר לה מתחת לבית.

תענית 2

נעמדתי ונחת מולי

ראיתיך

כמעט שנישקתיך

הרגשת את הבל נשימתי

וחששתי ש...

אזייף

רעדתי מהתרגשות

נאלמתי 

לרגע

קיוויתי

שתעלמי

יד רועדת

ביד קטנה

שמורה את הדרך

מזכירה את המנגינה

פותחת את הפה ו..

והזמן עובר

ואת איתי

כל כך קרובה

רק אנשים מפרידים בינינו

קיוויתי

עלי להכירך יותר.

לדעת את סימנייך.

פרפרים בבטן

רעדתי

כמעט נגעתי בדפייך

כרכת את ידייך סביבי

אילו נפלתי

הייתי

לא רק האנשים מפרידים

ביני ובינך

עולם שלם

המוטל עלי ללמוד

וזמן קצוב

שעובר לאט

אבל בינתיים את כאן איתי

הלוואי ולעולם לא תעזבי.

ברוך אתה

שהחייני

וקיימני

והגיעני

ועשני כרצונו

בזמן הזה.

שיר

לכל אחד צריך להיות love song.
קליט או מוזר
הוא יכול להיות גם שניהם.
מילים שחוזרות על עצמם
אותו רעיון במילים שונות.
להגיד שאני מתגעגעת אליך
לרמוז שמעולם לא הכרתי מישהו
מספיק
כדי שאוכל לכתוב לו שיר אהבה.

love song לא יכול להיות מאושר,
הוא חייב להיות שבור, מתגעגע
לעורר הזדהות
בין אנשים חסרי זהות

כל אחד צריך להיות שיר אהבה,
קיטשי מתקתק
שיוכלו לבלוע
את הדמעות
לעכל את המרחק
בין מזרח למערב
בסוף העולם
 שיר שידלג על ההבדלים
בין האנשים לנשים
בין חיים ואדישים
ירפא צלקות

שיר למעלה,
להגיד לך שנשאל לנצח
ניפול
ושום יד לא תתפוס אותנו.

צייר לי כבשה על החול

בחוף היו שחפים, התחלתי לרוץ אחריהם ולראות מה יקרה, הם האיצו את הליכתם אט אט עד שהתעופפו ועפו אל חבריהם.
לשמוע את הגלים,לרוץ אליהם לחוש את הקור, את הצריבה המדגדגת של המלח על הפצעים.
הייתי רוצה לכתוב שם על החול, אך אני חוששת שהוא ימחק.

יש רגעים שאני מרגישה בהם כל כך לבד, כל האנשים שחשובים לי רחוקים כל כך.. אינני שולטת בשפה, אנשים מדברים מהר ממלמלים מילים זרות, התרבות זרה ומוכרת בו זמנית.
והזמנים השונים לא מועילים בכלל, כאילו
אני על כוכב אחר,
הכבשה שלי נשארה שם,
מוגנת במכסה זכוכית.
לפעמים אני מרגישה
שאני חיה על וורד קוצני.
ואין מי שיצייר לי כבשה.

הבעיה בלנסוע, היא שצריך לארוז קודם

קליפה

זה כאב לו מידי כדי שיצליח לבכות

הוא רק צחק וצחק

כבר הרבה זמן לא הוציא נוזלים

הוא סחט את עצמו עד שלא נשארה בו טיפה

הוא קרא להורים שלו,לאהבת נעוריו, לכלב, אפילו לאיובים הכי גדולים שלו. 

הוא קרא לכל מי שרק יסכים לשמוע

צעק עד שעבר את הסף

ולא היה יכול להמשיך

אך הייסורים המשיכו עוד ועוד כאילו מישהו משלם להם, כאילו הם נהנים מלראות אותו סובל.

היו להם חיים משל עצמם

'אתה תהיה חלק בסוף' הם אמרו לו

'אבל זה כואב' אמר והמשיך לצחוק

בשביל להיות יפה צריך לסבול

אז למה יש אנשים שנולדים יפים

בלי שהזילו טיפת זיעה

דמעה

הם סיימו עם האגף התחתון ועברו לאגף הפנימי

הטמפרטורה עלתה

והם המשיכו 

שערה אחר שערה

משיכה אחר משיכה

קילפו מעליו קליפה

ועוד אחת

עד שנותר ערום יותר מביום היוולדו

הוא השאיר חלקים מעצמו אצל יותר מידי אנשים.

הוא נמצא עכשיו עם כל אחד מהם, מכסה ומחמם אותם

הוא השיל מעצמו כל כך הרבה קליפות עד שהוא בעצמו  גילה שהוא רק קליפה

רק פנים

מצולקים

חסרי הבעה.

אל תטעו, הוא המשיך לצחוק

על הסיטואציה, ועל מר גורלו

הוא צחק וצחק

כדי שמישהו ישמע שהוא מתייסר

שמישהו יצלצל לאיך שלא קוראים לו

ויזעיק עזרה

שיתן לו משהו ללבוש

חבריו מעולם לא חשפו את עצמם לפניו

או השילו עור ישן

אולי גירדו איזה גלד

פצע ישן

ההבדל בינו לבינם,

או לפחות אחד ממהבדלים

שהוא טרי בזה

הם מניחים שהוא יהיה שם
תמיד

הוא קילף את הבצל

עיניו צרבו

דמעה ראשונה  זלגה על לחייו החשופות,

הציתה את נשמתו

התאדתה

ומעולם לא חזרה.

לעצמה

זה יעבור עם הזמן

הכאב

ואם לא

תתרגל אליו

חלום מתוק

נשיקה  בלחי,

מייחלת

לחלום.

להתעורר עם חיוך

טעם של הפקרות

עם נגיעות

אדרנלין

התשוקה לעוד

נמלה

נמלה קצת מקולקלת.
סחבה יותר מכפי יכולתה
היא נמחצה תחת העומס.

 מדוע עשתה מעבר
יכולתה
אולי בגלל שניסתה להוכיח משהו
לנמלים
לאלוקים (כיצד הגיעה עד אליו?)
לעצמה.
היא מקולקלת עכשיו
שרוטה על השכל

מי צריך נמלה שכזו?

פלאש

-חלמת פעם על אנשים. שלא מרוצים אף פעם? תמיד מחפשים מה לא בסדר?
-וודאי שלא. הם קיימים רק בסרטים ישנים, כאלה שכבר מזמן לא משדרים. תגמור את הקצפת שלך.
-אבל אמא, אף פעם לא שמעת על מישהו מדוכא? או... או אפילו קצת עצוב? אחד שלא אהב  את העבודה שלו, או את החברים שלו..
-מי מכניס לך רעיונות כאלה לראש? אמרתי לך שאת הסלט תאכל אחרי הקינוח.
-סתם... קראתי באיזה ספר ש..
-אתה עם הספרים שלך, בשביל מה קנינו לך טלוויזיה לחדר ולאמבטיה?! כדי שתוכל לראות גם כשאתה מתקלח...
-האנשים בטלוויזיה כל כך..שמחים כל הזמן. הם שרים קופצים ורוקדים, מתאהבים ורוכבים על סוסי פוני. לפעמים אני מרגיש שאני רוצה להתנתק קצת, בשביל מה אני צריך טלוויזיה אם אני יכול לראות את אותם הדברים מבעד החלון, בבית או אצל השכנים? איפה הסבל שקראתי עליו? לאן נעלמו הבדידות והעוני? קראתי שיש גזענות והפליה, שאין נגישות לנכים, ושבבית המקדש אוסרים להעסיק אנשים מוגבלים.או שאנשים מתים גלמודים. ואפילו יותר גרוע מזה, מזדקנים  ונרקבים בגופם לבד.
-תכף עוד תגיד לי שכסף גם לא צומח על העצים.. הא! מה כבר יצמח? ירקות? או אולי פירות? הספרים האלה מכניסים לך רעיונות לראש...
-את לא מרגישה לפעמים שאת צריכה משהו בעייתי שיגרום לנו לרצות לתקן? צללים שיהפכו את ההאור למסקרן? סדק שיחשוף עומק לא מובן?
-חייך לתמונה ותפסיק לדבר על דברים כאלה, יום אחד עוד זה יקרה, איך אנשים יחיו עם עצמם כשהם בסתירות פנימיות? אני בדיוק מעלה לפייסבוק את השטות הזו שלך, חייך לתמונה-. 
-הפלאש מסנוור אותי.

לא כלום

עייפה

ואני לא חושבת

ולא לומדת

ולא

בעיקר לא

הרבה של לא כלום

לאלאלאלאלאלאללאלאלאלאאללאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאל

הדרן

הדמעה התייבשה.
אפילו החותמת נמחקה,
הבמה השתנתה.
צליל נשמע בחלל
האם יהיה זה האחרון
או שמא מחיאות הכפיים
יקבלו הדרן

ברוך שעשני

כשהתפללתי מאסתי בלהיות שעשני כרצונו.

כשהפסקתי להתפלל, עשיתי כרצוני.

בבכי אתה אותי תקצור

בארי חזק. נפל במלחמת יום הכיפורים.

בצפירה

עריכה עושה פלאים. תודה תמר. 

שוב הצפירה הזאת. כאילו היא עוזרת למישהו...

זוכר שאמרת לי שהצפירה היא זעקתם של  אלה שאיש לא הקשיב לנשימתם האחרונה? קריאה מן האדמה של מי שכבר אין מי שיזכיר אותם?

למי היא מועילה עכשיו? אני לא רוצה את אנשים שלא שמעו אותם גוססים, אני רוצה אותך. אבל אתה כבר לא כאן... השארת אותנו לבד..כמו שכשהייתי בת 5, כשהשארת אותי באמצע החורשה ליד הבית ואמרת שאתה סומך עלי שאסתדר, שאני כבר גדולה מספיק בשביל למצוא את הדרך הביתה. בהתחלה לא האמנתי שבאמת נעלמת אבל אחרי כמה דקות כבר לא שמעתי את רשרוש העלים של הרגליים שלך או את קצב הפסיעות שלך על האדמה. הכתה בי ההכרה המכאיבה שאני לבד.

אני בסדר, באמת שאני בסדר... זה פשוט ש...שאף אחד אחר כבר לא. אתה מבין? דברים קטנים כאלה, לא מורגשים. בסוף הסעודה למשל, כולם יושבים מתכוננים לברך אבל פתאום נזכרים שאתה לא נמצא אז אין זימון, וכל אחד מתכנס בעצמו עוד פעם.. כאילו לא עברו כבר שנתיים שלמות.

 אבא עובר בשוק כמו כל יום חמישי וקונה את התפוחים שלך. נו.. אלה בירוק שרק, שרק אתה אוהב כי לכולם הם חמוצים מידי. ואל תחשוב לרגע שזה מונע ממנו לקנות אותם כל שבוע מחדש. בסלון עומדת ערימת תפוחים ירוקים שגדלה ככל שעובר הזמן. חבל, הם נרקבים.

לפעמים אני חוששת שגם העצב ירקיב, וישאיר אותנו חסרי אונים מול המציאות שאתה כבר לא חלק ממנה.

כמה ימים אחרי, בליל הסדר ההוא, הנכד של השכנים נכנס באמצע 'מגיד' כמו בכל שנה וחיפש אותך. הוא היה רק בן שנתיים וחצי וידע לשאול "איפה אור?" השתררה שתיקה. לאחר שהבחין שאיש לא עונה לו, ענה לעצמו- "הלך"  ורץ לחפש את האפיקומן, כאילו ברגע זה לא הפיל פצצה בחדר. השכנים המובכים התנצלו ומיהרו לצאת אך את הנעשה אין להשיב.

אני בסדר, באמת שאני בסדר. אני יוצאת עם מישהו כבר חודש וחצי, ונראה לי שהיית אוהב אותו, הוא דומה לך קצת. בחיוך, בהתלהבות, באור בעיניים. אני הולכת להביא אותו הביתה תכף, וכל כך מוזר לי שלא תהיה שם, שלא תעמוד שם מהצד ותחייך אליי כאילו אתה אומר 'הוא בסדר הבחור שלך' ותקרוץ. אני כבר עונה לך בלב ב"די, נו". אל תדאג, אני עושה את זה בדיוק בטון שלך. מקווה שאתה מרוצה.

ומה אם? מה אם אתעורר יום אחד ואגלה שכל זה היה חלום? שסתם הלכת לטיול עם חברים בצפון ופשוט נגמרה לך הסוללה בפלאפון? או מה אם תהיה תחיית המתים? אף פעם לא האמנת בזה אבל עדיין... זה פשוט הצפירה הזאת שעושה את זה. היא לא תורמת לאנשים שלא איבדו קרוב, ומי שכן איבד- לא צריך אותה, הוא מרגיש אותה כל הזמן.

אבל אני בסדר, באמת. אני בסדר גמור. זה פשוט שאני מפחדת להפסיק לשמוע אותך ברשרוש העלים.

27.9.2010

תמיד אני החברה שממלאת מקום, אף פעם לא הקבועה.

ממלאת

מקום בודד, ריק ושומם

תמיד החברה הממלאת מקום

לא החתיכה האידיוטית

לא התרנגולת

ובטח ובטח שלא האידיוט ההורס שרציתי

להיות.

מישהו לרוץ איתו

השתמשתי בגרב אחת יותר מידי זמן עד שהתמלאה חורים. הבנתי שעלי להחליף את הגרביים שלי לעיתים קרובות יותר.

בכל זאת אני מוצאת את עצמי לפעמים חולמת על עצמי מודדת את הגרב הישנה והטובה, מלאת תלאים של פיוס והשלמה.

אבל אז בפילוח כאב חד אני מתעוררת ורואה שהרגל שלי קפאה מקור.

בכל אופן, אני כבר רוצה לשים נעליים ולהתחיל ללכת. עדיף בקרוב, צריך מישהו לרוץ איתו

29.09.2010

מה היה קורה אילו היית שם חלק ממך בקופסא . נועל את הקופסא כדי שאיש לא יוכל לפתוח. ובסוף מאבד את המפתח?

זה אחד מהקטעים שכתבתי ונעלמו לי בתוך המחשב. ניסיתי לעשות הכל כדי לשחרר אותם מהנעילה (טוב, הכל חוץ מלבקש ממישהו שמבין בזה) ובפסח קרה נס ומישהו הצליח להעלות את הקבצים מהאוב (תודה לך מישהו).

 נזכרתי  וגיליתי  על עצמי כמה דברים וביניהם טובים יותר וטובים פחות. נראה, אולי נפרסם עוד משהו.

ההחלטה לכתוב בלוג היתה בין השאר שלא יוצר עוד פעם מצב שבו דברים שהם היו והינם חלק ממני, נעולים בפני כאילו נשרפו. יש מספיק חלקים כאלה.

שם הבלוג אגב גם הוא בעקבות המקרה הזה. (ותודה לבנאי ולמקורביו).

משעשע. המטרה בנעילה הייתה למנוע משאר העולם להציץ אלי במקומות האלו, ובסוף אני מוצאת את עצמי באינטרנט פתוח לכל דכפין שמבקש להציץ.

אירוני, לא?

איני זקוקה
הבל הבלים
באמת שלא
הכל הבל.

 להגיע לקץ

צעיר שזוף

או זקן שדוף

יומנים ממוחזרים

מה שנשרף נולד מן העפר מחדש. חכו לפוסט מורחב. אני כל כך שמחה עכשיו..

חג שמח.

רוח רעה

בתוכי יש רוח רעה. שורפת ומרשעת. יהיו שיקראו לה מפלצת, או אולי יצר.

היא צינית אנוכית ואינטרסנטית. מתעצבנת מכל שטות. ושונאת את החיים, את הלימודים, את האנשים ובעיקר את החגים.

היא רוצה להתבודד ולהישאר מרכז העניינים. היא תתייעץ, אבל לא תתן שיתערבו לה.

כל יום היא מתעוררת לפני השעון נוגסת, טועמת מרוחי.

אם היא אוהבת -  תמשיך לאכול עד שתירדם בנחת. כדי שאתעורר מהנחירות שלה ואקום עצבנית אבל נסבלת. 

כאשר היא לא מרוצה- היא תנשוך ותירק, תאכל ותקיא, סתם בשביל הדווקא.

כדי שאתעורר מהריח החמוץ מר. 

כשזה קורה, אני משפשפת את עיניים והרצפה, מוחה את קורי השינה כדי  לקרצף מדפים ולכבס סדינים.

אך תמיד יהיה שם כתם דביק ועיקש שנשאר עוד מההתפרצות הקודמת.

כבר ניסיתי הכל, באמת שניסיתי, לגרד עם הציפורניים, לשפשף עם מטלית ואפילו ירקתי מעט בעצמי אך ללא הועיל.

עם כל ניגוב והתזה של סבון, הכתם גדל.

כאילו התזתי על עצמי - העיניים בוערות, אוזניים סתומות. דמעה של שנאה יוקדת נושרת עם כעס מתפרץ.

טריקת דלת וגפרור אחד,שיכול להבעיר הכל, את החברים שנעזבו, את המשפחה עם כל המנהגים והמסורת. עם קצת מזל אולי גם את כסאו של א-לוקים.

אני צריכה אותה, שתצית את הגפרור, שתתחיל את מה שסיימה. שתגמור עם זה כבר.

דווקא עכשיו היא נרדמה בנחירות שקטות מבעבעות.

הכוח בידי, לשרוף או לכבות? לנפץ או לאחות?

אחות יקרה, מפלצת חביבה, היכן את?

הו, כמה אירוני.

כיצד יכולת להשאיר אותי עם ההתלבטות. את יודעת שזהו המעשה האכזרי מכל.

שמש מתחת לשמיכה

שמש מבצבצת
הם עדין ישנים
מחובקים

בכי של תינוק או תינוקת
"זה תורך הפעם"
נשיקה של בוקר

"התה מוכן"
שלוק חפוז וכל אחד ילך לדרכו
הוא כותב, לומד
היא בעיקר לומדת

לילה יורד
עולה במדרגות מפותלות
ביתם הקט במעלה בניין רב קומות
משקיף לנוף
רוחות ירושלים

"יש כלים בכיור"
למי אכפת, כל כך טוב לחזור

צילו של הירח
הילדים כבר ישנים
והם
מתחת לשמיכה מכורבלים.

יציאהII

נגד הרוח
רק בן אדם
שיר דרך
זה לא נוח
שחק אותה

אוזניים לטלפון
ככה וככה
א לי מות
המצב קשה
מחכים למשיח
בגלגול הזה
טיול ליפו


בסדר בפסח מצאתי את הדיסק יציאה של שלום חנוך והשתעשתי...

מעשה בארבעה בנים

בזמן האחרון אני מסתובבת עם  תחושה אפיקורסית במקצת, לא ברור לי מה אני צריכה לעשות, מה אני אמורה להבין. מתי זה בסדר לפקפק ומתי זה מתנשא ומעיד על בורות וריחוק.

אפשר להגיד שזה מזכיר לי קצת את ההגדה. 

מעשה בארבעה בנים: חכם, רשע, תם, וזה שלא ידע לשאול.

 החכם מתחבר לי לאדם משכיל ומאוזן שיודע את הגבולות,מהי ההלכה ומהי המסורת. שהוא  מהו הכשרון ומהו חירטוט שנשלף מהשרוול. אדם מוכשר שמנצל את הכשרון שלו, עובד קשה ומתפתח.

הרשע גם יודע את החומר, מספיק בשביל לשאול שאלות מקשות ורציניות."מה העבודה הזאת לכם" הוא ישאל, אבל לא לא יהיה שם כדי לשמוע את התשובה. הוא מוציא את עצמו מן הכלל ומשליך את כל מה שלמד על אנשים אחרים ולא מיישם זאת על עצמו.

התם יודע את החומר, ומבין אותו, אבל הוא לא שואל ומתעניין מעבר לחובתו. יכול להיות שיקבל בבגרות 100 ויצליח בחיים אך הוא תמיד ישאר בובה על חוט יחפש אנשים שיגידו לו מה לעשות ויבצע כדי לסמן וי ולהמשיך.

זה שלא ידע לשאול, אינני יודעת אם הוא אדם לא משכיל, או שהוא כן משכיל אך איבד את הדרך ושכח איך משחקים את משחק החיים - שואלים שאלות. אולי הוא לא קיבל את האמצעים הדרושים כדי להבין שהוא יכול לשאול שאלות והן יהיו לא פחות טובות מאלה ששאלו לפניו.

הדרך שבה קוראים לו "זה שלא ידע לשאול" מעידה על כך שתמיד הוא נמצא, זה שלא משתתף אולי כי הוא לא ברמה של כולם.

אם הייתי רוצה מסר של פעולת בני עקיבא הייתי מסכמת ואומרת שבכל אחד מאיתנו יש את כולם ואנחנו רק צריכים לדעת ולהיות הכי טובים שאנחנו יכולים תוך כדי עזרה לחלש שלידינו.

אם הייתי במצב רוח רע אולי הייתי משליכה ומסווגת כל בן ולחברה אליה הוא משתייך ובמיוחד את עצמי.

אם הייתי הולכת לפי הסטיגמות על הבית ספר שלי הייתי שואלת היכן ארבעת הבנות. (אני כן שואלת את זה אולי כבר התייאשתי מקבלת תשובה.) 

אני במקום שלא מחפש אסמכתות ומקורות. להגיד את מה שאני רוצה בלי להוכיח את זה לאף אחד(וגם אני לא באמת יודעת להוכיח, 3 יחידות מתמטיקה גם כן... זה לא בבגרות.). פשוט כי זה רצוני עכשיו 

כרגע אני רוצה להאמין שכל אחד מפרש את העולם בדרך שנוחה לו באותו הזמן, ולכן אני אשאיר לכם להתלבט לבד.שתפו אותי כדי שאשנה את דעתי ואשתפר.

 

אבא שלי כל שנה אומר שבהגדה אין רק ארבעה בנים, יש חמישה. הבן האחרון לא טרח להגיע. 

 זה החלק האהוב עלי בסדר, חדשנות עם ניחוח של וותק. משהו מוכר, תמים ומציאותי שהופך למסורת. 

כמו שתמיד ביקשתי לאפיקומן ארנבת למרות שידעתי שלא אקבל, אך מעולם לא הפסקתי לנסות.

צאי מזה!

צאי מזה

היית במקום הזה יותר מידי פעמים.

את לא כזאת מסכנה כמו שאת חושבת, וגם אם כן- תתמודדי.

תמצאי נקודה טובה ותמשיכי משם, תתפסי לאט לאט שלא תפלי. 

כתבי עם עומק, בקלילות ושנינות. אל תחזרי על עצמך.

צאי מזה!

קחי פסק זמן מידי פעם,

                                                               בדקי שהכול בסדר ולא סטית מהדרך.

קראי, הרחיבי את ידיעותייך. למדי בשביל הלימוד.

 החכימי, רקדי. רוצי, ברחי שירי, חייכי.

תפלי את עצמך לרעה, כדי שלא יגידו שיש לך פרוטקציות אצל עצמך.

הפסיקי לבכות, זה לא מועיל, את צריכה את הנוזלים האלה, אם תמשיכי כך את תתייבשי. 

תתביישי לך! 

התקדמת, אבל את יכולה יותר. דיחפי את עצמך עד קצה היכולת, עוד קצת ועוד קצת. 

אבל אל תשברי

את השברים תאלצי לאסוף, ולהדביק בחזרה. 

מי יודע, אולי תצאי יותר טובה. ואולי אפילו שלמה.

שמעי ברקע מוזיקה, לא דיכאונית ולא רועשת. מנגינה מעודדת עם מילים פשוטות, שיגרמו לך להרגיש ולהבין את הטוב,בעיקר להפסיק לחשוב, המשיכי הלאה.

פתחי מחברת ותתחילי ללמוד, החזיקי את עצמך בידיים, הפסיקי לכתוב שטויות ולקשקש במקום להקשיב.

התמקדי במה שלפניך, אל תפזלי הצידה אל חבריך, 

עבדי על האני שלך, על הסובייקט. פתחי דעה מגובשת ועצמאית. תיצרי.

תבקרי את היצר. אולי תזמיני אותו לקפה ועוגה, את היצירה, לטשי אותה עד שתהיה מושלמת. בלי מחיקות.

תעזרי בבית, תנקי, צחצחי, תבשלי, סדרי את החדר שלך, נקי חלונות שפשפי רצפות ועברי על הפנאלים. זו מסורת. ככה עושים.

למה?

כי כך עשו.

חייכי, כאן נולדת וכאן תשארי.

עשי מה שאת אוהבת ואל תשאלי שאלות.

למה?

כי לכך נוצרת
כי כך אמרתי.

שאלות לקראת פסח ובכלל

זה ראשוני ומבולגן כי ככה זה נמצא לי בראש.
יכול להיות שזה גם חוזר על עצמו מאותה הסיבה...
בכל אופן- הצצה קטנה:

 אם יש כל כך הרבה דעות, כל כך הרבה ערכים.  וערכים מנוגדים. איך יודעים מהי הדרך הנכונה?

לך תגיד לאלפי אנשים שמתו בשביל האמונה שלהם, שהם מתו סתם, כי האם האמינו במשהו (או במישהו שאמר להם להאמין למשהו) לא נכון,תגיד להשם שאתה צודק והאמונות שלך הן הנכונות והן סותרות את שלהם. שהאלוהים שלהם לא קיים, אלא שלך הוא הנכון או לחילופין שאין בכלל אלהים. (מה זה נכון ולא נכון, או אמת ושקר?)

פלורליזם פותח ראש ומרחיב דעת. אבל האם באמת ניתן להקשיב לנאמר בכנות? איך תוכל לקבל דעה שונה משלך?

כמה אנשים באמת משנים את חייהם בצורה דראסטית כי "הם ראו את האור". האור נמצא בכל מקום גם הדשא של השכן (ולעיתים במיוחד שם...), מי אתה שתגיד לי איזה אור הוא המקור, מהן ההשתקפויות שלו, ומה הסייגים שלי ממנו? איזה משקפי שמש עלי לשים כדי לא להסתנוור או להישרף?

אני יודעת שחיית פעם, בתקופה טובה יותר, ואתה חכם וגדול יותר ממה שאי פעם אוכל לדמיין. ודווקא בגלל זה- מה הטעם שאחפש את התשובות אצלך? אתה מכיר אותי? את העולם שלי? הקביעות שלך הן לא לרמה שלי, וגם אם כן-  האם זה בכלל משנה? או שחוקים אמורים להיות תקפים על כולם כדי להוביל למשהו מסוים, והפרט הקטן כלל לא חשוב? הסובייקט לא אובקטיבי והאובקטיבי משעמם. (זה צריך בכלל להיות מעניין?)

גם ככה אני מרגישה שאתה קובע דברים לפי ההיגיון שלך, ואתה רק מנסה להמציא להם איזה ביסוס על פי מקור קדום כדי שיקבלו אותך, כמו שאני אמורה למצוא ביסוס בדברים שלך כדי להוכיח רעיונות ותאוריות של עצמי?. למה שלא אעשה את אותו הדבר? למה צריך את הביסוס? (שלרוב נראה לי מודבק וחסר הקשר, אבל מי אני שתגיד? זה הרי אתה- תורה למשה מסיני)

אם נבראתי כמו שאני, וברוך שעשני כרצונו, אני צריכה לעשות את מה שאני מוצאת לנכון. את מה שעיכלתי בשכל שלי וקיבלתי על עצמי. ואם לא, למה שמישהו ירצה את העבודה והיחס שלי? למה אתם דורשים ממני כל כך הרבה? סתם כי ההורים שלכם אמרו לכם שההורים של ההורים שלהם אמרו לכם שכך זה צריך להעשות?

ואם אתם מנסים לפטור אותי מכל כך הרבה דברים רק בגלל שיש לי רחם, למה שארצה להיות חייבת וקשורה למשהו שמייחס לי תפקיד של סיפוק גברי ומכונת הולדה? יכול להיות שזה באמת נכון, אבל אם כך למה אני מחפשת משהו מורכב מזה? אם זה תפקידי בעולם על פי הגדרתכם. למה שאזדקק למשהו אחר?

מה התועלת בלעשות דברים בלי שמבינים אותם?

מה היא אמונה אם מבינים הכל?

האם היא באמת נחוצה?

מי אמר שיש משהו למעלה, או בארץ? שמחליט, שרוצה משהו ממני? ואם כן- למה הוא לא אומר לי במפורש מה לעשות?

ולחלק הפסימי המוכר והאהוב- 

שאלות תמיד יהיו יותר גדולות מהתשובות

הסתירות הן בלתי נמנעות.

אולי זה לא כל כך פסימי. תמיד אפשר לעשות לזה אוקימתא שתיישב את הדיסוננס הקוגנטיבי והסתירה הפנימית בין דת ומוסר. (וואו, אני יותר מידי מושפעת מהמורים שלי) (ומפעולות בני עקיבא במחנה סיירים...).

ארגז הכלים

הוא מופקד למשמרת
בתנאי שתשמור
הוא נותן בך אמון
תחזיר כשתגמור

וודאי שתוכלי לשאול
לגזור כאוות נפשך
אבנים רכות ללטש
הן סומכות עלייך שלא
תנפצי אותן.

מדוע שלא תסרגי
כל עין תנשקי
באהבה מושאלת


בסופו של יום
המילים יהיו חרוטות
כתובות
האבנים הרכות מנופצות
מלוטשות
עיניים מאוהבות רעות
רואות



והרי בסוף היום לא נשאר דבר בארגז הכלים,
חוץ מחידודי עפרונות

זכרנות אדומים בין האוזניים

הוא חוזר
למקומות נשכחים
איננו נזכר
זכר
נקבה
במוח
גולגולת בלחץ
זכרונות מתפרצים בין האוזניים
לא מגיעים ליעדם
הלחץ גדל
תקוע בגולגולת
עולה מדרגה
מגיע לפה
מקיא זכרונות בקשת
עוד מדרגה
CSF מהאוזניים
והאף מדמם
מדרגה נוספת
סימנים כחולים סביב העיניים
עיני ראקון
כמהון לשיכחון

ליפול
ולשבור כמה שיותר בדרך למטה
להכאיב לכל מי שחשב
לפגוע בי
ליפול
ליפול
ליפול
ליפול
ליפול
ליייייייייפווווווווווווווללללללללללללללללללללללל
אני רוצה להבקיע בגופי את התוף הכי גדול
שירעיש
ולקרוע את כל המיתרים בגיטרה חשמלית ענקית
שתזעזע את המגבר
אתם מדברים
ג'יבריש
ואני מקשיבה
ולא רוצה להבין
כי שכחתם אותי
ואתם עייפים מידי בשביל להזכר

טידל טידל בם

טרילילי
טידל טידל בם
שלומפי דומבי
סטיגידיגי יאם פם בם

פתאום התחשק לי לשיר ככה סתם

היום האחרון של החורף

כבר לא כל כך קר
היום האחרון של החורף
כבר לא קמים מאוחר
היום האחרון של החורף
השמש עוד זורחת בחוץ
היום האחרון של החורף
והעולם ממשיך להיות לחוץ
ומשום מה, כולם שוכחים
שמחר הוא היום הראשון של הקיץ

נזירה

מתרחקת מיין
כנות טהורה
בורחת ממוות
מטמא
וסופי
פוחדת שיגזזו את שערי
מהשונה שבאני
החדשה
חוששת שיאזול כוחי
ובגלל כבוד עצמי
אמוטט את הקירות
עלי
ועל הסובבים אותי
בשארית כוחי האחרונה

בעעע ברשות הרבים

להקיא
להשפריץ הכל החוצה
נוזל חום צהבהב
בבטן
הלוואי שיצא כבר
שיעזוב אותי לנפשי
שיהוק
עולה בגרון
צורב
דוחפת אצבע לפה
נשפך החוצה
שורף הכל בדרך
בוער בתוכי
הקישקעס בחוץ
גלויים לכל דחפין
שיבוא
ויטול
הנוזל ברובו יצא
מדי פעם עולה בגרון
עוד טיפה
הכל ברשות הרבים
גם הפנים
מתיישן בחבית עץ אלון.
האפיצות בפה
וטעם מר של
עוד

יוצאת מהדלת
מריחה דם
מטורפת
חושבת שהיא משהו
מיוחד
נותן חיים
והלם
שוק
והיפוקסיה
פעימות לב
מה זה משנה
אני מחפשת דם
שישרוף
שיצרוב
שורטת עובר אורח
תמים
מורטת שערה שערה
שירגיש קצת, שארגיש הרבה
בנימים
לחתוך את היד
להוציא
ווריד
ווריד
עורק
עורק
לעשות הכל
כדי למצוא
דופק

ק.ר.ב

הקרב על הקירבה דורש קורבן.






מה אתה מוכן להקריב?
את מי תשלח לשעיר לעזאזל?

לא

לא מוכר

לא מוכשר
לא נאה
לא אתה
לא אני
ובטח שלא אנחנו
לא מושלם

בעיקר לא

לא משעמם
לא רגיל
לא מעייף

לא מציאותי

שכרות

יין שכר
לשתות
ולאבד את עצמי
שוט
לאבד יותר
עכשיו
יותר מבדרך כלל
להתפרע
להסניף
לשבור
לנפץ
את כל מי שמסביבי
שממה
אז את עצמי
להרוס
להשמיד
להתאבד לאבד לאבד

לישון
באיזו פינה
מתחת לאבן
מאחורי שיח
ולהתעורר מפוכחת





על מי אני עובדת?

דמוקפין

ניסיתי להכנס

והעיר בצורה

מוקפת חומה

עוד מימי יהושע בן נון

.

אבנה אבן אחר אבן

סביבי

בנסיון להרגיש כמוכם

ואנתק קשרים

בשביל להשאר

רק של...

יום אחד אמצא

אתכם בתוך חומה עתיקת יומין

מורכבת וקדושה

ואני אהיה

מוקפת באבנים מסותתות

 דוממות .

וואו, אני ממש נשמעת אותו הדבר.

ביקורות בונות יתקבלו בברכה

וביקורות לא בונות...אפילו יותר כרגע

ערב פורים

התחפשתי לעצמי האחרת,

הסוררת

הם לא חשבו

שהתחפשתי

התחפשתי לעצמי האחרת,

החסודה

הן היו בטוחות

שזו אני.

למה אתחפש

כשארצה להיות עצמי

איזו מסכה אוכל לחבוש

או להוריד

תענית

התיישבתי ונחת בחיקי

חיבקתיך

כמעט שנישקתיך

הרגשתי את כובדך

וחששתי ש...

תחליקי

רעדתי מהתרגשות

והזמן עובר

ואת איתי

כל כך קרובה

רק בדים מפרידים בינינו

קיוויתי

עלי להכירך יותר.

הלוואי והייתי קוראת בך.

ביטני קרקרה

רעדתי

כמעט החלקת

כרכתי את ידיי סביבך

אילו נפלת

הייתי

כל האולם היה

לא רק הבדים מפרידים

ביני ובינך

עולם שלם

של חי ודומם

מחשבה ומוסר

המוטל עלי ללמוד

וזמן קצוב

שעובר לאט

אבל בינתיים את כאן איתי

הלוואי ולעולם לא תעזבי.

אל תשכחני לעת זקנה

-"עדיין כאן? אמרתי לך שאתה משוחרר, אתה יכול ללכת"
האיש נעץ בו מבט " יבואו לקחת אותי" אמר בבטחון
-"איש לא יבוא לקחת אותך, אתה יכול ללכת" השיב בזלזול.
-"יבואו לקחת אותי" התעקש, והתיישב על הספסל הקרוב במחאה שקטה.
תיק תק תיק....
-"איש לא בא וכבר נהיה מאוחר הם בטח שכחו" אמר. והוסיף בריכוך "רוצה שאתקשר אליהם?"
-"אליהן, ולא, הן לא ישכחו אותי, הן לא ישאירו אותי לבד, יש להן סיבה טובה לאחר,  אולי אחד הילדים לקה בשפעת ווודאי ישנו עומס בכבישים"
-"אם זה הסיפור שבו בחרת, שיהיה לך לבריאות..." חזר למבטו המשועמם
-" אני לא לבד, אתה יודע. יש לי משפחה" מחה על העלבון הנסתר.
'נכון שאישתי נפטרה ובני בארץ רחוקה' חשב לעצמו. "אך יש לי מי שידאג לי". דמעה בצבצה מבין עינו. "אני לא לבד!" צעק.
שקט ותיקתוק שעון.
-"שאזמין לך מונית?"  ניסה לצאת מן השתיקה המעיקה.
-"אין לי לאן ללכת" השיב, "איני זוכר את הכתובת, כל כך הרבה זמן..."
חושך
יאוש...
-"היא תבוא, היא באה כל יום, מדוע שהיום לא?.."מילמל לעבר החלל הריק.

-"להביא לך משהו לשתות?" ניסה שנית לתקשר עם האיש המוזר.
-"היא תגיע כל רגע, היא תמיד באה, תמיד עם משהו טוב שהכינה.בשבילי."והוסיף " אינני אחד מהם, שוכב פה חסר אונים, יש לי משפחה שחושבת עלי, דואגת לי. הקמתי והשקעתי בה את חיי" שקט.
"במשפחתי" השיב לעצמו. "היו לי חיים, ואולי עכשיו נדמה לך שאני זקוק לסיוע, אבל אינני לבד..שמעת? אינני לבד!" את מילותיו האחרונות ירה לעבר עובד ניקיון שחלף במסדרון.
לאחר שראה שאיש אינו מגיב עצם את עיניו.
השעון בשלו - מתחרה בעצמו, ללא מנצח וללא קו סיום
דלת חדר המדרגות נפתחת, אישה מתקדמת לעבר האיש שכמעט נרדם ולוחשת "מיין פעטער, וואס מאכסט איר?"
"ידעתי שתבואי" לחש באוזנה, וכמו ילד הרואה את אמו אחרי היום הראשון בגן פרץ בבכי.








"אל תשכחנו לעת זקנה, ככלות כוחנו על תעזבנו"

הזאב בדרך הביתה

מאוחר, צריך לחזור
הביתה
דמעה
וים שלם אחריה
12 שנים בארץ
רחוב שטראוס
רמזור
אדום
בנייני האומה
מנהרה
עולה חדש
ירוק
רוסיה
ירושלמית?
לא?
ימינה
טלפון
אני בסדר
באמת
אבא יבוא
הנה התחנה
הוא מסתכל עלי
הלו
אני בסדר
עוקב
אולי הוא באמת
לא יודע איך
מגיעים
ואולי אני תמימה
ילדה נערה או בחורה
בלילה
מחפשת את
הדרך הביתה
אבל הזאב
לא מפחיד כל כך

עדיין

עיניים נוצצות

כל אחד מכם

סוקר אותי

חלק 

חלק

איבר 

איבר

וכשאני מתסכל בחזרה

עיניים נוצצות
נועצות

מסיטים

סוטים

גם כן פמיניזם

הבדלים ביולוגים

אולי תלכו

להז...

זה מה שאתם

עושים גם ככה

או שאולי זו אני

אם אטומים היו כותבים שירים

אם אטומים היו כותבים שירים
הם בטח היו מחפשים חברה
הם היו כותבים על קטנות עולמם
ושאיפה להיות חלק ממשהו גדול

אם מולקולות היו יוצרות אומנות
בטח הן היו מנסות למצוא את הקשר
ביניהן לאחרות
ושאיפה להיות ייחודיות

בפריפריה

מנותקת
העולם סגר אותי
בחוץ
שוב
בפריפריה
משקיפה למרכז
האטום
קורץ לי
רחוקה
ממראה
שתשקף לי
עד כמה אני

מסתפקת
בחלון
משקיפה למבול
המחריב את
קשרי האחרון
לעולם
עלה של זית
בפיו
של תוכי

חיבוק

חומת
ידיים עוטפות בחום
האהבה
והכל
יקפא




חיבקת
ניחמת
הצלת

שבתי לזרועותייך בוכה
והתעוררתי

כולם הלכו

כולם הלכו

נשימה עמוקה-

חתונה

שני אנשים

זוגות זוגות

באים והולכים מנשקים מחבקים

"ייאי" עליז

"תודה תודה" פזיז

"מזל טוב" מתחנחן

צריך לרכוש "בעלי ברית", הלא כן?

מצלמת מבחוץ כדי לא להיות בפנים

כדי לא להפנים

אחותי כלה

קלה

קל לה?

חתונה

חת אונה

*חיוך מטאפורי*

כולם הלכו...

יש גבול לכל דבר

"הוקר רגלך מבית רעך, פן ישבעך ושנאך." 

עוד רגע -לעד

עוד רגע הם יגיעו

וישלבו את חייהם 

לעד

ואני?

כאן, מחכה לך

שתזכר

אני כאן בשבילך

ואתה מתפוגג, בורח

ממני?

כבר לא בוכה,

אדישה, 

לא נורא, נכון?

לפחות הכנתי עוגה

היא יצאה טעימה

יש לי הרגשה שלא תאכל ממנה 

מה הטעם?

הם גם ככה מאחרים

מקנאה

מחכה לאלכוהול שישפע ובינתיים

מקנאה

בהן, שראיתי רק מרחוק

פרצופים גוזלים  ממני את  חברי  שמעולם לא 

היו (שלי)

פרצופים עושים זאת יותר טוב ממני
מקנאה

בחברי, שיוצרים ומשתפרים

בחברי, אם עוד יש כאלה

אהבה - היכן את?

לאכפת לי

לא אכפת לי כמה שווים X וY
לא אכפת לי אם מרובע ABCD הוא מעוין, מלבן, מקבילית או ריבוע
לא אכפת לי מה אני יכולה לעשות יותר או פחות
לא אכפת לי שאני לא מצליחה לעשות את המינימום
לא אכפת לי שאני בורה ביותר דברים מאשר אני מבינה
לא אכפת לי שאני לא יצירתית כמו שהייתי רוצה
לא אכפת לי איך אני נראית בעינכם
לא אכפת לי מה אתה אומר או חושב, ולא משנה כמה למדת או עברת יותר ממני
ולא אכפת לי שזה יעבור ומחר אני ארגיש יותר טוב.

כרגע הראש שלי מתפוצץ ושום דבר שתגיד לא יעזור, כל שנותר לי הוא רק לצעוק

אדון עולם

אדון עולם
נולדתי לשלום
תודה
כמו צועני
בארץ הזאת
ארץ הצבר
כאן
האבנים מדברות
עד נשימתי האחרונה
עכשיו התור לאהבה
ועוד...

מוכר? 

ראיתי את זה כתוב על כריכה אחורית של ספר שירי עוזי חיטמן, במבט ראשון זה היה נראה לי שיר, 

אבל גיליתי שזה התוכן.

השתעשעתי, ואתם?

הוא יבוא

הוא יגיע
חד וכואב
מהיר ויפה.
נגדע באיבו
בשחר ימיו
לא זקוק לאיש
שלא נזקק לו
הוא ישאיר
שבר
קרע
הלם
מקום ריק שלו
שלא התמלא מעולם



או שמא הוא יתעכב?
יעייף, יקמט ישכח את
הדרך
ישתק
יזדקק
חסר
תכלית
תגובה
מתסכל ושותק
מכאיב ומקהה
מכביד
איבד את עצמו
את אהבתו
אהובתו
מי נשאר
אלוהיו
גופו הדואב




דפיקה בדלת
הוא הגיע.

חפיף

הרצון לחפף במילים

תכונה מרגיזה מאד

במיוחד שבסוף

אני

כה ציפיתי ליום והגיע

אנא, דמייני את המילים והרגשות המבורכות ביותר. בזכות חיוך אחד שלך.
כמו שאמרת בעצמך - השתיקות מוערכות יותר ממלים, הרי לך שתיקה (או כמה אנטרים...)


















תודה שהושטת את ידך.
תודה שאת שם
פשוט
תודה

בלאגן צועק

יש סיבה שאני לא מזמינה אותם
ולא יוצאת בערב
הם פשוט לא אני
או לפחות לא אני שאני אוהבת
הם צועקים ועושים בלגאן
ואחרי שהם הולכים נשאר בלאגן צועק
לא סתם לא הזמנתי אותם
ידעתי שבסוף אשאר לבד
ואצעק על הבאלגן
שיענה לי בשתיקה
וילחש כדי לעצבן:
אמרתי לך

יד

כשפניתם אלי ונזקקתם לעזרה - היית שם

סייעתי, חלקתי, הושטתי יד וחייכתי

וכשלא ראיתי אותכם בסביבה-

חיפשתי אותכם כדי לענות על מבוקשכם

כדי לזכות ביחס, בהוקרה או לפחות בחיוך

אך אתם כבר לא שם

חיפשתם מענה במקום אחר

ואפילו לא

השארתם סימן.

איך אוכל לבטוח בכם עכשיו

כשאני זקוקה 

ולא נעים לי לבקש, להטריח

הרי אתם עסוקים

בנשגב ובמרומם מכל

ומי אני

שאטריד אותכם בקטנות?

אז נשארתי עם

עצמי

לבד

מספרת לעצמי את אותו סיפור שוב ושוב

כותבת קצת בתקווה שזה יעזור

בתקווה שיום אחד תקראו

ותתרשמו ממני

תראו אותי כאחת משלכם

העסוקים

בנשגב ובמרומם

או שמא בעצמכם?

ואחרי שכבר כמעט השלמתי עם זה

שאתם באמת 

עסוקים

וזה לא אישי

שלחתם לעברי חיוך וביקשתם...

איך אוכל לסרב?

פרוצה

פרצתי לקיר של אדם שמעולם לא הכרתי
וגם לא אכיר
קראתי את רגעיו הקשים
בקלות
בקליק של עכבר
את זעקותיו האחרונות
בלחישה
נפתחה בפני הרשת
החברתית?
החטטנית.
המשאירה קירות שקופים
הנותנת לכל החפץ לחתום את עצמו בדם
הקיר צבוע
בתמימות?

מי נתן לי זכות לעבור מבעד לקיר
הפרצה?
או שקיפותו העכורה של בונהו?
שלא יבנה יותר דבר

אנחה או הנחה

אנחה
מהמחשבה על המוטל עלי
אנחה
ותהייה מה יקרה אם...

קרעכצען כזה,
עמוק
בלי סיבה מיוחדת.

מישהו מוכן לעשות לי הנחה?