בתוכי יש רוח רעה. שורפת ומרשעת. יהיו שיקראו לה מפלצת, או אולי יצר.
היא צינית אנוכית ואינטרסנטית. מתעצבנת מכל שטות. ושונאת את החיים, את הלימודים, את האנשים ובעיקר את החגים.
היא רוצה להתבודד ולהישאר מרכז העניינים. היא תתייעץ, אבל לא תתן שיתערבו לה.
כל יום היא מתעוררת לפני השעון נוגסת, טועמת מרוחי.
אם היא אוהבת - תמשיך לאכול עד שתירדם בנחת. כדי שאתעורר מהנחירות שלה ואקום עצבנית אבל נסבלת.
כאשר היא לא מרוצה- היא תנשוך ותירק, תאכל ותקיא, סתם בשביל הדווקא.
כדי שאתעורר מהריח החמוץ מר.
כשזה קורה, אני משפשפת את עיניים והרצפה, מוחה את קורי השינה כדי לקרצף מדפים ולכבס סדינים.
אך תמיד יהיה שם כתם דביק ועיקש שנשאר עוד מההתפרצות הקודמת.
כבר ניסיתי הכל, באמת שניסיתי, לגרד עם הציפורניים, לשפשף עם מטלית ואפילו ירקתי מעט בעצמי אך ללא הועיל.
עם כל ניגוב והתזה של סבון, הכתם גדל.
כאילו התזתי על עצמי - העיניים בוערות, אוזניים סתומות. דמעה של שנאה יוקדת נושרת עם כעס מתפרץ.
טריקת דלת וגפרור אחד,שיכול להבעיר הכל, את החברים שנעזבו, את המשפחה עם כל המנהגים והמסורת. עם קצת מזל אולי גם את כסאו של א-לוקים.
אני צריכה אותה, שתצית את הגפרור, שתתחיל את מה שסיימה. שתגמור עם זה כבר.
דווקא עכשיו היא נרדמה בנחירות שקטות מבעבעות.
הכוח בידי, לשרוף או לכבות? לנפץ או לאחות?
אחות יקרה, מפלצת חביבה, היכן את?
הו, כמה אירוני.
כיצד יכולת להשאיר אותי עם ההתלבטות. את יודעת שזהו המעשה האכזרי מכל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה