-"עדיין כאן? אמרתי לך שאתה משוחרר, אתה יכול ללכת"
האיש נעץ בו מבט " יבואו לקחת אותי" אמר בבטחון
-"איש לא יבוא לקחת אותך, אתה יכול ללכת" השיב בזלזול.
-"יבואו לקחת אותי" התעקש, והתיישב על הספסל הקרוב במחאה שקטה.
תיק תק תיק....
-"איש לא בא וכבר נהיה מאוחר הם בטח שכחו" אמר. והוסיף בריכוך "רוצה שאתקשר אליהם?"
-"אליהן, ולא, הן לא ישכחו אותי, הן לא ישאירו אותי לבד, יש להן סיבה טובה לאחר, אולי אחד הילדים לקה בשפעת ווודאי ישנו עומס בכבישים"
-"אם זה הסיפור שבו בחרת, שיהיה לך לבריאות..." חזר למבטו המשועמם
-" אני לא לבד, אתה יודע. יש לי משפחה" מחה על העלבון הנסתר.
'נכון שאישתי נפטרה ובני בארץ רחוקה' חשב לעצמו. "אך יש לי מי שידאג לי". דמעה בצבצה מבין עינו. "אני לא לבד!" צעק.
שקט ותיקתוק שעון.
-"שאזמין לך מונית?" ניסה לצאת מן השתיקה המעיקה.
-"אין לי לאן ללכת" השיב, "איני זוכר את הכתובת, כל כך הרבה זמן..."
חושך
יאוש...
-"היא תבוא, היא באה כל יום, מדוע שהיום לא?.."מילמל לעבר החלל הריק.
-"להביא לך משהו לשתות?" ניסה שנית לתקשר עם האיש המוזר.
-"היא תגיע כל רגע, היא תמיד באה, תמיד עם משהו טוב שהכינה.בשבילי."והוסיף " אינני אחד מהם, שוכב פה חסר אונים, יש לי משפחה שחושבת עלי, דואגת לי. הקמתי והשקעתי בה את חיי" שקט.
"במשפחתי" השיב לעצמו. "היו לי חיים, ואולי עכשיו נדמה לך שאני זקוק לסיוע, אבל אינני לבד..שמעת? אינני לבד!" את מילותיו האחרונות ירה לעבר עובד ניקיון שחלף במסדרון.
לאחר שראה שאיש אינו מגיב עצם את עיניו.
השעון בשלו - מתחרה בעצמו, ללא מנצח וללא קו סיום
דלת חדר המדרגות נפתחת, אישה מתקדמת לעבר האיש שכמעט נרדם ולוחשת "מיין פעטער, וואס מאכסט איר?"
"ידעתי שתבואי" לחש באוזנה, וכמו ילד הרואה את אמו אחרי היום הראשון בגן פרץ בבכי.
"אל תשכחנו לעת זקנה, ככלות כוחנו על תעזבנו"
