בלאגן צועק

יש סיבה שאני לא מזמינה אותם
ולא יוצאת בערב
הם פשוט לא אני
או לפחות לא אני שאני אוהבת
הם צועקים ועושים בלגאן
ואחרי שהם הולכים נשאר בלאגן צועק
לא סתם לא הזמנתי אותם
ידעתי שבסוף אשאר לבד
ואצעק על הבאלגן
שיענה לי בשתיקה
וילחש כדי לעצבן:
אמרתי לך

יד

כשפניתם אלי ונזקקתם לעזרה - היית שם

סייעתי, חלקתי, הושטתי יד וחייכתי

וכשלא ראיתי אותכם בסביבה-

חיפשתי אותכם כדי לענות על מבוקשכם

כדי לזכות ביחס, בהוקרה או לפחות בחיוך

אך אתם כבר לא שם

חיפשתם מענה במקום אחר

ואפילו לא

השארתם סימן.

איך אוכל לבטוח בכם עכשיו

כשאני זקוקה 

ולא נעים לי לבקש, להטריח

הרי אתם עסוקים

בנשגב ובמרומם מכל

ומי אני

שאטריד אותכם בקטנות?

אז נשארתי עם

עצמי

לבד

מספרת לעצמי את אותו סיפור שוב ושוב

כותבת קצת בתקווה שזה יעזור

בתקווה שיום אחד תקראו

ותתרשמו ממני

תראו אותי כאחת משלכם

העסוקים

בנשגב ובמרומם

או שמא בעצמכם?

ואחרי שכבר כמעט השלמתי עם זה

שאתם באמת 

עסוקים

וזה לא אישי

שלחתם לעברי חיוך וביקשתם...

איך אוכל לסרב?

פרוצה

פרצתי לקיר של אדם שמעולם לא הכרתי
וגם לא אכיר
קראתי את רגעיו הקשים
בקלות
בקליק של עכבר
את זעקותיו האחרונות
בלחישה
נפתחה בפני הרשת
החברתית?
החטטנית.
המשאירה קירות שקופים
הנותנת לכל החפץ לחתום את עצמו בדם
הקיר צבוע
בתמימות?

מי נתן לי זכות לעבור מבעד לקיר
הפרצה?
או שקיפותו העכורה של בונהו?
שלא יבנה יותר דבר

אנחה או הנחה

אנחה
מהמחשבה על המוטל עלי
אנחה
ותהייה מה יקרה אם...

קרעכצען כזה,
עמוק
בלי סיבה מיוחדת.

מישהו מוכן לעשות לי הנחה?