דלת הכניסה עמדה במקומה. לא מתכננת לזוז בזמן הקרוב. 'ססמי היפתח' לחש יואב וקיווה שהדלת תזוז ולו במעט. חתול לבן עם כתם שחור על העין חלף על ידו ועשה לו מיאו שלא היה מבייש כלב.
'עם הרטייה הזו על העין אפשר לחשוב שאתה קפטן הוק, או שיש לך ארבעים שודדים מוחבאים איפושהו. מי הרשה לך לילל עלי ככה?' סינן לעברו.
נערה שעלתה במעלה הרחוב חייכה אליו (יואב לא היה בטוח אם אליו או אל ההוק שהתנמנם מאחוריו), היא ליטפה את הוק ונכנסה לבניין. בשנייה האחרונה הצליח להתאפס, היא היתה מוכרת לו מאיפשהו. הדלת כמעט נסגרה בטריקה אלא שברגע האחרון יואב עצר אותה עם הזרת של הרגל. וכן, זה כאב.
משהו בו אמר לו שהוא צריך את הקומה העליונה, הוא לחץ על המתג בחדר המדרגות והחל מטפס. בקושי הספיק עוד לשלוח מבט חטוף לעבר הבחורה המוכרת כשבדיוק היא סגרה את הדלת מאחוריה והאור כבה.
'איך אני שונא את האור בחדרי מדרגות' חשב בעודו מטפס בחושך את המפלס האחרון עד למתג. 'כאילו פרק הזמן שהתאורה עובדת זה כדי שאדם יוכל להגיע מקומת הכניסה עד לקומה הראשונה, או עד למדרגה לפני המפלס השלישי אם אתה בולט'. יואב לחץ שוב על המתג והמשיך בטיפוס.
'גם רמזורים קצרים מידי', המשיך בהירהוריו. 'מה אם אני אישה מבוגרת שלא מספיקה את שלושת הרמזורים של צומת הבנקים? מה אני אשמה שאין לי כסף לפיליפינית שתעביר אותי את הכביש?' הוא כבר התחיל להיות ממש עצבני, הוא אפילו התחיל להאמין בזה שבאמת יש שם מישהו למעלה ומכוון את הדברים שיהיו בדיוק הפוך ממה שהוא צריך.
'אוה, ובאוטובוסים בכלל זו חוצפה! רוחב המושבים ממש לא מספק, בספסל הכפול יש מקום לשתי ילדות לשבת בלי שיגעו זו בזו. אבל מה אם אני מלא קצת? מילא אם אני יושב ליד איזו בחורה נחמדה ומתחכך בה מעט בקפיצות של האוטובוס אבל להימחץ ליד כדור אדם מזיע עד לתחנה האחרונה בה אני צריך לרדת זה סיוט, ממש מחדל!' הוא החל מתנשף יותר בזעף ממאמץ. זה עולם לאנשים קטנים, עם ראש קטן.
___
הוא לא יכל להפסיק . מרגע שליבו פעם את פעימתו הראשונה ( יש אומרים שרק ברגע שנשמעה דרך האולטראסאונד) הוא הפך לכלי, אינסטרומנט במנגינה גדולה יותר. טיפוף האצבעות. ברקיעות הקטנות ברגלים. בשיר שלא יצא לו מהראש.
הוא פחד מהשקט. לכן תמיד חייב היה להיות עם אוזניות או גיטרה ביד , אפילו טלוויזיה שתברבר ברקע, רק לא שקט.
הוא נרתע מהצליל של עצמו שישמע בדממה המוחלטת. הוא חשש שאין לו קצב משל עצמו. או יותר גרוע- שהוא של מישהו אחר.
הוא לא יכל להפסיק, אף פעם.
___
כשנכנס הביתה הריח היה לו מוכר, הגרביים הזרוקות באמצע הסלון, הצלחת עם הקטשופ היבש בכיור והוילון המתפנף ברוח. גם הברז המטפטף החזיר אותו לאיזה קצב מוכר שחסר לו.
רגליו נשאו אותו לאמבטיה לשטוף פנים. הוא ראה שהשמפו עם מכסה פתוח על אדן האמבט והכל מרוקן לבפנוכו. שביל ארוך ריחני לשעבר ויבש. 'אפילו את המכסה של השמפויים הם לא מייצרים מספיק כדי שלא ישברו' זעף. יללת חתול מזוויעה נשמעה דרך החלון וגרמה ליואב להתלבט אם לרדת למטה עד שלבסוף צעק 'שאני ארד? חלאס! מספיק עם לחשוב על כולם בלי הפסקה. לא הייתי במקום הזה שמרגיש לי בבית כבר מי יודע כמה זמן. מותר לי פעם אחת להיות ראש קטן.' הוא התקדם לעבר מסך הטלוויזיה, (לא רעה בכלל 50 ומשהו אינץ' אפילו היה לו יס וי.או.די) קפץ על הספה רגל על רגל ונאנח את הקרעכצען של חייו. בשארית כוחו האחרונה שלח את ידו לעבר השלט והדליק את המסך המברבר.
את השריטות של הוק על הדלת הוא כבר לא שמע. גם לא את הנערה שהחליקה בחושך במדרגות בהיעדר חינניות משווע, הוא גם לא ראה את הזקנה שנדרסה מהאוטובוס עם המושבים הצרים מידי בצומת הבנקים. וגם לא ידע שהפיליפינית שלה עכשיו בטיפול נמרץ, במעקב להפרעות קצב.
יופי לך מרפי, באמת יופי.
