טריפת קלפים

א. 

הוּא מְרַמֶּה.
מֵצִיץ לִי בִּקְלָפִים.
גּוֹלֵל אוֹתִי לְהוֹדוֹת:
בִּרְשׁוּתִי אַס לֵב.
אֶת שְׁלֹשׁ הַתִּלְתָּן
תָּלַשְׁתִּי מִזְּמַן
אוֹהֵב. לֹא אוֹהֵב.

ב.

זוֹ לֹא חָכְמָה לַחֲצוֹת אֶת הַכְּבִישׁ בַּעֲצִימַת עֵינַיִם.
כְּשֶׁהֵן פְּקוּחוֹת
הוּא מְסֻנְוָר מֵהַלְבָּנָה
מְפַסְפֵס אֶת קְרִיעַת הַיָּם
הַסוף,
נְבַצֵּעַ מִמֶּנּוּ

ג.

יַעֲקֹב נִשֵּׁק אֶת רָחֵל מַהֵר
מִדּי, קוֹרֵא לָהּ בְּשֵׁם
וְשׁוֹתֵק.
כִּבְשָׂת רָשׁ
רְשָׁעָה שֶׁלִּי
רַמָּאִית,
חוֹשֶׂפֶת אֶת הַקְּלָפִים טֶרֶם זְמַנָּם.

*

מְנַקֵּד אֶת פְּנֵי הַפּוֹקֵר,
מַסְבִּיר שֶׁהַמִּשְׂחָק הוּא לֹא בְּמִסְפָּרִים, אֶלָּא אוֹתִיּוֹת
שֶׁאֶפְשָׁר לִטְרֹף שׁוּב וְשׁוּב
כָּךְ שֶׁכָּל פַּעַם הָאַהֲבָה
תִּכָּתֵב אַחֶרֶת

ד.

שִׁפְחָה אַחַת עוֹמֶדֶת עַל מִפְתָּן הַגֶּשֶׁם
וּמִתְבּוֹנֶנֶת כֵּיצַד מְרַקְּדִין
לִפְנֵי גַּז שֶׁהוֹפֵךְ לְמוּצָק
וְכַלָּה
כְּשֶׁהִיא מַחֲזִיקָה אוֹתוֹ
הוּא נוֹזֵל לָהּ בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת.

דרוש

מוסכניק על בולדוזר לבן
שישבור את המוכר
שיחבק בחוזקה,
ויתקן את הצפוי.

שיוריד אשפה ויזרוק כלים
כמובן גם שיחליף חיתולים.
שמילים יפות לי יקדיש
(ולא רק בזמן הקדיש.)

שיבחוש בשוקו,
עם קמצוץ סוכר וכפית בהריון
ושישאיר את הסוס באורווה בחוץ,
ליתר ביטחון.

הנוגסת

כיפה אדומה היא הזאב,
אני המכשפה
מאלצת אותנו שוב ושוב לנגוס
באותו פרי אסור
ולטעום מגן העדן.

אותו תפוח נגוס,
בטעם קליפות שיגרה
בגינו אשקע בתרדמת
וליגונך לא אתעורר.

בזמן שארבע עשר עיניים מתלחלחות
שבע מצנפות הרכינו
ושלגיה אחת החווירה בארון
זכוכית מעשה חושב

אחרי שכבר ירדת מהסוס,
השלת את הגלימה
זרקת את החרב
שפתיך הן נשקך היחיד
ורק בעיניך נותר ניצוץ
אהבת אמת
הקסם החזק בעולם
וכל קסם,
מגיע עם מחיר.

קפיצה למים

את צודקת, למדתי לשחות
חמש שנים כדי להגיע לטרום נבחרת.
אפילו זכיתי במדליית זהב
כשהתחרתי מול עצמי.

אך רוב חיי אני מגיעה לשלב שאני פשוט קופצת
למים, מסופקת עם ידיעותי ומצפה לבאות,
בלי לחשוב על ההשלכות.

לפעמים זה קפיצת ראש אלגנטית.
משתחלת פנימה אל לב המים
עם דחיפה קלה מהקיר,
בשביל התנופה.

רק שבדרך כלל אני מחטיאה, לא מדייקת
חוטאת
בהתנפצות מכאיבה
בין המים והגוף.


אז אני יודעת לשחות באמת.
אבל תמיד מגיע השלב בו נמאס לי מהפחד גבהים.
ופשוט קופצת.
בלי להסתכל קדימה או לחשוב על ההשלכות,
על מי אני מתיזה
ואם בכלל נשארו מים בבריכה
או אפילו למה קפצתי מלכתחילה.

כי כשאני עומדת ומפרפרת
עם הידיים הרגליים ותחושת הבטן
במרכז המים
אני פתאום לא זוכרת איך שוחים
איך עוברים את המשוחות האלה של ההתחלה
ואני מתגעגעת לרגעים שלפני הקפיצה,
של ההתלבטות בישיבה על החומה.

שיחה

- הלו, אלוהים?

- מי זה?

- סליחה, טעות.

כְּנִיעָה מְתוּקָה

חָלַמְתִּי שֶׁיָּרַדְנוּ בַּמַּדְרֵגוֹת.

כָּרַכְתְּ יָדְךָ סְבִיבִי

עוֹטֵף אוֹתִי בְּלֹבֶן

הַכְּנִיעָה שְבַּתָכְרִיך.

לִפֹּל

אֶל זְרוֹעוֹתֶיךָ.

הדָּחַף לְהִתְמַסֵּר לְחִבּוּק

לְרִפְרוּף הַיָּדַיִם

נוֹגְעוֹת-לוֹ-נוֹגְעוֹת

בַּבָּשָׂר.

וַאֲנִי שְתַּאֲוָה לַבָּשָׂר כְּבָר זְמַן מָה.

עַל כָּפֵּיךָ

יוֹרְדִים

מַדְרֵגָה

וּמִדְרֵג.

בְּלִי צְמַרְמֹרוֹת בְּעַמּוּד הַשִּׁדְרָה

הוֹלְכִים בַּשְּׂדֵרָה

בְּלִי עוֹר בַּרְוָז

רַק יוֹרְדִים

בְּמַדְרֵגוֹת.

בּוֹא, חַבֵּק אוֹתִי

קַלֵּף,

תַּפּוּז נִרְקָב שֶׁל סוֹף הַחֹרֶף.

כְּדֵי שֶׁאֵדַע

מָתוֹק מַהוּ.

(טֶרֶם אִחְמִיץ

מֵהַבְשָׁלָה יִתְרָה).

הוק

דלת הכניסה עמדה במקומה. לא מתכננת לזוז בזמן הקרוב. 'ססמי היפתח' לחש יואב וקיווה שהדלת תזוז ולו במעט.  חתול לבן עם כתם שחור על העין חלף על ידו ועשה לו מיאו שלא היה מבייש כלב.
'עם הרטייה  הזו על העין אפשר לחשוב שאתה קפטן הוק,  או שיש לך ארבעים שודדים מוחבאים איפושהו. מי הרשה לך לילל עלי ככה?' סינן לעברו.

נערה שעלתה במעלה הרחוב חייכה אליו (יואב לא היה בטוח אם אליו או אל ההוק שהתנמנם מאחוריו), היא ליטפה את הוק  ונכנסה לבניין. בשנייה האחרונה הצליח להתאפס, היא היתה מוכרת לו מאיפשהו. הדלת כמעט נסגרה בטריקה אלא שברגע האחרון יואב עצר אותה עם הזרת של הרגל. וכן, זה כאב.

משהו בו אמר לו שהוא צריך את הקומה העליונה, הוא לחץ על המתג בחדר המדרגות והחל מטפס. בקושי הספיק עוד לשלוח מבט חטוף לעבר הבחורה המוכרת  כשבדיוק היא סגרה את הדלת מאחוריה והאור כבה.
 'איך אני שונא את האור בחדרי מדרגות' חשב בעודו מטפס בחושך  את המפלס האחרון עד למתג. 'כאילו פרק הזמן שהתאורה עובדת זה כדי שאדם יוכל להגיע מקומת הכניסה עד לקומה הראשונה, או עד למדרגה לפני המפלס השלישי אם אתה בולט'. יואב לחץ שוב על המתג והמשיך בטיפוס.
'גם רמזורים קצרים מידי', המשיך בהירהוריו. 'מה אם אני אישה מבוגרת שלא מספיקה את שלושת הרמזורים של צומת הבנקים? מה אני אשמה שאין לי כסף לפיליפינית שתעביר אותי את הכביש?' הוא כבר התחיל להיות ממש עצבני, הוא אפילו התחיל להאמין בזה שבאמת יש שם מישהו למעלה ומכוון את הדברים שיהיו בדיוק הפוך ממה שהוא צריך.
'אוה, ובאוטובוסים בכלל זו חוצפה! רוחב המושבים ממש לא מספק, בספסל הכפול יש מקום לשתי ילדות לשבת בלי שיגעו זו בזו. אבל מה אם אני מלא קצת? מילא אם אני יושב ליד איזו בחורה נחמדה ומתחכך בה מעט בקפיצות של האוטובוס אבל להימחץ ליד כדור אדם מזיע עד לתחנה האחרונה בה אני צריך לרדת זה סיוט, ממש מחדל!' הוא החל מתנשף יותר בזעף ממאמץ. זה עולם לאנשים קטנים, עם ראש קטן.
___

הוא לא יכל להפסיק . מרגע שליבו פעם את פעימתו הראשונה ( יש אומרים שרק ברגע שנשמעה דרך האולטראסאונד) הוא הפך לכלי, אינסטרומנט במנגינה גדולה יותר. טיפוף האצבעות.  ברקיעות הקטנות ברגלים. בשיר שלא יצא לו מהראש.

הוא פחד מהשקט. לכן תמיד חייב היה להיות עם אוזניות או גיטרה ביד , אפילו טלוויזיה שתברבר ברקע, רק לא שקט.

הוא נרתע מהצליל של עצמו שישמע בדממה המוחלטת. הוא חשש שאין לו קצב משל עצמו. או יותר גרוע- שהוא של מישהו אחר.

הוא לא יכל להפסיק, אף פעם.

___

כשנכנס הביתה הריח היה לו מוכר, הגרביים הזרוקות באמצע הסלון, הצלחת עם הקטשופ היבש בכיור והוילון המתפנף ברוח. גם הברז המטפטף החזיר אותו לאיזה קצב מוכר שחסר לו.

רגליו נשאו אותו לאמבטיה לשטוף פנים. הוא ראה שהשמפו עם מכסה פתוח על אדן האמבט והכל מרוקן לבפנוכו. שביל ארוך ריחני לשעבר ויבש. 'אפילו את המכסה של השמפויים הם לא מייצרים מספיק כדי שלא ישברו' זעף. יללת חתול מזוויעה נשמעה דרך החלון וגרמה ליואב להתלבט אם לרדת למטה עד שלבסוף צעק 'שאני ארד? חלאס! מספיק עם לחשוב על כולם בלי הפסקה. לא הייתי במקום הזה שמרגיש לי בבית כבר מי יודע כמה זמן. מותר לי פעם אחת להיות ראש קטן.' הוא התקדם לעבר מסך הטלוויזיה, (לא רעה בכלל 50 ומשהו אינץ' אפילו היה לו יס וי.או.די) קפץ על הספה רגל על רגל ונאנח את הקרעכצען של חייו. בשארית כוחו האחרונה שלח את ידו לעבר השלט והדליק את המסך המברבר.

את השריטות של הוק על הדלת הוא כבר לא שמע. גם לא את הנערה שהחליקה בחושך במדרגות בהיעדר חינניות משווע, הוא גם לא ראה את הזקנה שנדרסה מהאוטובוס עם המושבים הצרים מידי בצומת הבנקים. וגם לא ידע שהפיליפינית שלה עכשיו בטיפול נמרץ, במעקב להפרעות קצב.



יופי לך מרפי, באמת יופי.

מָרָה

בְּבֵית לֶחֶם יֵשׁ רָעָב
לא מֵת
מָרָה.

*

שוטפת כלים לכבוד שבת.
את גביע הבדולח ששברת בחתונה,
את קופסת הפלסטיק העקומה שלא אמורה להכנס למדיח,
את הבקבוק שמעולם לא התלכלך.

מגרדת את השרוף
מהסיר בו בישלנו  את חיינו.
האופניים בדרך לעבודה,
המזלג הלעוס באצבעות כוהנים.
הסכין שננעצה באדמה.

שוטפת בזרם
את פעמון הדלת שמעולם לא עבד.
כדי שסוף סוף אוכל לישון.

גם אותך אני רוצה לשטוף
את האלף המיובשת
והזיפים הדוקרים.
את כל מה שחסם אותך
אני רוצה
שכל מה שישאר ממך
תהיה הצפירה שלפני,
או של אחרי
עם ניחוחות ערמונים וצמחי מרפא.

(אך אני חוששת שאין לי סקוטץ' מתאים.
ואולי גם לא זרם חזק מספיק)

כי אחרי הכל,
אתה לא כלי
או לפחות לא אחד כזה שאפשר לשטוף.

קצרצר

כשהבין בכמה הלוויות יהיה עליו להשתתף, הפסיק לרכוש חברים ומכר את אלה שעוד היו לו.

קשר

רציתי ילד קטן, לרחף גבוה להסתכל על הכל מלמעלה. העיקר להיות קשור בחוט.

שמעתי פעם, על אחד שלילדה שלו היה כל כך קשה להיפרד עד שהיא חיכתה קצת לפני שיצא ממנו כל האוויר והשתמשה בשארית חייו האחרונה כדי להפריח אותו. שיגיע הכי גבוה שהוא יכול, מנותק מכל הקשר.

גם שמעתי על אחד אחר שהוענק להולדת בן, ראו לו על המצח. הזוג מאושר שכח אותו בבית החולים (בטח ילד ראשון, או שמיני).

היולדת שהגיעה אחריהם לאותה מיטה רצתה לקחת, שיהיה לילדים. אבל בעלה חשש מגזל אז הוא הותיר אותו שם. הפקר.

בנה הגדול של היולדת השלישית שהגיעה אף היא לאותה מיטה, ראה את אותו מרחף לו שם בפינה. התלהב מהאח החדש ולקח אותו לטיול. הוא שמח בו עד ששכח אותו בבית של סבא וסבתא, אומנם הוא ביקר מידי פעם אך גם כשהיה שיחק בקטרים. מופקר.

כשהילד הפסיק להגיע קשרו אותו לסיר ברזל, הכי גבוה שיכל להגיע היה גובה העיניים של הילד.

בפעם האחרונה שראו אותו הוא ריחף בפח האשפה בחברת קליפות אבטיח,  בקושי הגיע למכסה.

תמיד רציתי ילד קטן, לרחף גבוה ולהיקשר לחוט.

אבל מה יקרה אם אמצא את עצמי בחברת קליפות אבטיח?

אולי בעננים לא יותר טוב. כך או כך נגמר האוויר, עם חוט או בלעדיו.

"אל תבכה," לקחתי אוויר "זה סופו של כל בלון".

שריטות (שם זמני בהחלט)

שריטות
מניגוביי נייר העיתון,
שמישהו שפשף בחוזקה
את טיפות הדמעות
שניגרו מבחוץ
והתייבשו מבפנים.

איך מתקנים?

הסעודה האחרונה

לפני שנתנו לו את הזריקה הם נתנו לו לבחור מה ירצה לאכול בסעודה האחרונה שלו.

הוא התלבט בין סטייק לבורגר  וואל דאן עם צ'ימיצ'ורי ומיונז שום, צ'יפס, קטשופ, ומלפפון בצד (כדי שיהיה קצת בריא). הוא הלך על הבורגר והצ'יפס. אבל בלי המלפפון בצד, כי מי צריך ויטמינים לפני שהוא מת? 

בסוף הוא קיבל חנינה.

חבל, הוא חשב, הייתי צריך לאכול את המלפפון.

מרטיבת המדברות

בוקר מתחיל לאט
וזו שמרטיבה את שפתיו
וודאי אינה היא
עמנו עוד.

כאשר השמיים הכחילו
כשפתם,
חיממה את שפתיה בשפתיו
והתאהבה בחוליו
שדבק בה.

מתהפכים היו
מצד אחד של הכאב
לצד אחר של כאב.
עד שעלה השחר.

וזו שהרטיבה את הכר בדמעותיה
סטרה לאותו לא יוצלח
וכי איזה זכות יש לו
להמשיך לישון
כאשר עליה ללכת?

בוקר מתחיל לאט
לאט מידי בשבילה.
וזו, וודאי אינה היא
עמנו עוד.

אולי הלכה להרטיב את המדברות על לחייה.







[רישום בעקבות 'השמענה קולכן ברכות השחר' / זלדה]

שחור-לבן

זֶה לֹא הָיָה שֶׁחֹר-לָבָן,
שָׁם, הָיָה אָפֹר.

לֹא הָיָה שֶׁחֹר-לָבָן,
הָיֹה טְלַאי צָהֹב.

בְּסִמְטָה
יַלְדָּה עִם שִׂמְלָה אֲדֻמָּה
וְכַמָּה עֲצַמוֹת דּוֹמְמוֹת
מְדַמְּמוֹת בִּדְמָמָה.

פרצופיהם הָיוּ שׁוֹנִים
(וּמְשֻׁנִּים)
דֵּעוֹתֵיהֶם שׁוֹנוֹת.
יָדַיִים משוועות לְשֵׁמוֹת.

זֶה לֹא הָיָה שֶׁחֹר-
כִּי הֵם הָיוּ בְּנֵי אָדָם

וְזֶה גַּם לֹא הָיָה לֶבֶּן
כִּי אִישׁ לֹא נִשְׁאַר
נָקִי.

זֶה לֹא הָיָה שֶׁחֹר-לָבָן,
יֵשׁ גַּם אָפֹר.

אחד

קשה להיות אחד.

שורש עצמי

ריבוע של עצמו,

בשלישית, ברביעית,

באין סוף-

הוא עדיין עצמו.

כה יציב, כה בטוח,

(כה בודד).

אחד יגדל אם תתווסף לו אחת.

בחיבור פשוט.

אלא אם יחליט להיות אפס,

ויפחית את עצמו למוות.

קוביה הונגרלית

תמיד אני חותכת ירקות לסלט קטן קטן, לריבועים מושלמים כדי שהחתיכות לא ישימו לב שהן שונות מכולם אלא יאבדו בתוך הסלט הגדול .
פעם ניסיתי לבנות לי קובייה הונגרית מקוביות ירקות. היו לי ריבועים ירוקים מהמלפפון, אדומים מהעגבניה, כתומים וצהובים מהפלפל. אפילו הייתי אמיצה וחתכתי בצל סגול בשביל הריבועים הסגולים. בכיתי כמעט מלא זמן אחר כך, והשורף נשאר לי בעיניים עד עכשיו.
הבעיה הייתה שהתחילו להיגמר לי הצבעים, הייתי חייבת עוד צבע אחד ואחרון חביב בשביל הפאה האחרונה. אז פשוט חתכתי את האצבע הקטנה ברגל, זאת שלא עושה כלום חוץ מלכאוב כשהיא נתקעת בקצה סוליית הנעל.
נורא התאמצתי שהריבועים יצאו לי מדויקים, כי בכל זאת יש לי רק עשר אצבעות , ולא בא לי לנקות את הכתם האדום על הרצפה אחר כך כשאבא יכעס שלכלכתי. אז כשניסיתי לחתוך במדויק מדויק שהקוביות יצאו לי מושלמות, (ממש כמו שאמא היתה חותכת פעם את המלפפון לסלט של אבא) עצמתי חצי עיניים ונשכתי קצת את הלשון כמו שאחי עושה  כשהוא פותר בעיה במתמטיקה בלי לשים לב.
נורא התלהבתי מהקטע שהקוביה ההונגרית שלי תהיה עם 'וורוד-צבע-גוף', כי אף פעם לא ראיתי קוביה כזאתי. העמדתי את הקוביות המדוייקות אחת על גבי השניה בסדר מופתי כמו שאח שלי הגדול מסדר את הספרים שלו. הישרתי מבט אל הקוביה וראיתי שהוורוד-צבע-גוף כבר לא ממש ורוד-צבע-גוף, אלא יותר בכיוון של אדום-מיץ-פטל-מתוק-מידי. שלחתי יד אל הקוביה ולמצוץ את החלקים הרלוונטים אבל פתאום אמא נכנסה למטבח. (היא נכנסה כשהקוביה שלי לא היתה שלמה, אז היא לא נראה לי הבינה שאני באמצע לבנות קוביה הונגרית מסלט ישראלי יחיד במינו. אולי אפשר בעצם לקרוא לה אפילו קוביה הונגרלית). היא צעקה שיש שלולית אדומה על הריצפה. הסתכלתי למטה וראיתי שאני בתוך בריכה אדומה של מיץ-פטל-מתוק-מידי, וזה  באמת התחיל להיות דביקי ברגל (כמו שכשנוזל על השיש תרכיז של ויטמינצ'יק שאף אחד לא מנקה המון זמן).
 אמא המשיכה לצעוק שאין לי אצבע ברגל והיא אמרה משהו על אמבולנס ומשכה אותי לעברה, הקובייה ההונגרלית שלי נפלה והתפזרה בתוך שלולית מיץ הפטל הדביק.
עכשיו כל החתיכות באותו צבע אז יהיה קל לסדר את הקוביה, אם רק הבצל הזה היה מפסיק לשרוף לי בעיניים.

פשטות.

אני מפחדת מפשטות.
שתבוא ותעטוף את כל המוכר לי בניילון נצמד
שתצמיד את הכל לקרקע
ולא תתיר לבועות האוויר להיות עצמן, לנשום.

היא פשוט תהיה שם, נטולת סיבוכים
כאילו היא אינה זקוקה להתרה.
כאילו היא עצמה אינה מפחדת,
מחומרים גולמיים מהולים במים פשוטים
עם מלח פשוט,
עם ברית פשוטה,
וחיים פשוטים
שיכריחו אותה להודות
על כל פריחה ולבלוב זניחים
על בינוניות.

היעדרות המורכבות נוכחת בראשו של השועל.
מקנן בו הפחד שכאשר לא תהיה לו מראה בנמצא,
לא ירצה להיות אריה,
ואפילו לא לביאה.
ואז יאלץ להסתכל על עצמו דרך אישונים של אחרים.
(כפי שהוא עושה ממילא)
ולהודות -
זה הוא,
רק בקטן.

בת לבן

הכל קול יעקב

והידיים 

ידי עשו.

אבן באר מגוללת 

אינה נגולה מהלב.

ארבע עשרה שנים אבדו

כדי לזכות בבת לבן

המשחירה אט אט.

אז, כשמשהו נגמר הוא פשוט נגמר.
ו
אינני במקום הזה
ביום האחרון שהוא לא אחרון
כאן
בחדר החשוך.

עכשיו, מכשירי חשמל קרים ומתפרקים מסמנים לי את הדרך.
ומסבירים על ההבדל בין שפה רזה לשפה מדוברת
ובין לעג לתמצות.
בין כשרון וקשיון.
הם מדברים בפתיחות רצופת דמעות בדידות, אושר וילדים משחקים.
העקר שיהיו ג'ינג'ים.

שם המשחק

כשקיטש הוא הז'אנר,
פלצנות היא שם המשחק,
והגיבור הראשי הוא העיוורון.
ואולי שם
רק שם
מסתתר החיוך.

האושר
לא מדבק,
(כמו חובזה.)

דף

דפדפו בו בתדירות בה אנשים משילים את עורם. אז הוא שכב שם, חיכה שמישהו יטיל בו דופי.

זרע שנפל

זרע שנפל
לא רחוק מהעץ
מחכה שתישא אותו הרוח
למחוזות רחוקים
לאדמה פוריה.

את הכל עשו בשבילו
לפניו
עוד משתרעת דרך ארוכה ומפותלת.

מי יבטיח שיהיה שם
צל, קורת גג,
שמש קודרת להשראה,
מים לזרימה
וחיות עצורה.

מחכה לביצית
לרחמים עוטפים
לפרי המסרב להגיע
להכיר בו
בבוסריותו
הוא איננו
אבן.

אור הירח מתעמעם מעט
מתקרב הוא לאורם של כוכבים
המבצבצים בתוך יער
רגלי הכסאות ההפוכים.

ענן המשמעות

אי שם מישהי נאנסת.
אי שם מתו על מישהו כל יקיריו.
בקצה העולם נמצא ילד משוטט באשפתות
שנשבר לו הצעצוע.


והטעות לעולם נשארת,
וחוזרת
בתוספת שכנוע עצמי
שמאפשר לנשום לרווחה.


כי למרות מה שרונה אומרת (ואולי דווקא בגלל זה),
אמשיך לכסות את שגיאותי בטיפקס
על דף תכלת.
ואספר לכולם 
שזה ענן בשמיים תכולים,
ואשכנע את עצמי
שלכך התכוונתי מלכתחילה.
___


ענן עקר
לא מוריד גשמי ברכה.
על אלה שלא שפר עליהם מזלם.
כי הם לא יודעים
לאלתר משמעות.

הכובשת

מה היה אותו תבלין בו השתמשה שגרם לכולם להיכבש במאכליה?
אם אעמיק בזה, (ואני חושב שגם אתם תסכימו איתי ותבינו גם אתם) שהתבלין היה אותה התחושה שמרגישים כשאוכלים ממטעמיה, מרגישים בדיוק  מה שחשה כאשר הכינה אותם. הרגשה שנכנסת כמו חלב חם ביום קר דרך הפה, מחליקה בגרון  ומגיעה עד לקצות האצבעות.
אם שמחה- הייתם יכולים להרגיש את השמחה מפעפעת בכם כמו חלב חם ביום גשום,  מחליקה בגרון ומגיעה עד לקצות האצבעות.
אם כעסה לעומת זאת, הייתם יכולים לחוש חריפות צורבת בגרון (נו, כמו של סוכריית אש), עוברת בגב כמו קרח בצמרמורות בלתי נשלטות.
אך הגרוע ביותר היה כאשר לא הרגישה כלום - לא רק שהאוכל היה חסר טעם הוא היה מעביר בכם את חוסר הטעם בחיים, הייתם מואסים אפילו במוות.
אך לא תוכלו להבין זאת עד שתיווכחו בעצמכם.

מידי יום נהגה לבשל משהו לפי המצב רוח. לרוב היה זה מאפה נימוח עם הרבה חמאה וקינמון,שריחו היה מתפשט ומשקר את כל הבית.
לעיתים, בעיקר בימי החורף הקרים, כאשר העצים היו קודרים במקצת, היתה נתקפת פולמוס שימור.
מחמיצה פנים וירקות, כובשת זיתים, לבבות ולימונים.

כדי שיהיה לקיץ, ליתר ביטחון.  

לבוש ונחלם

you got what you wanted,

so they say.

it got better and better,

 better than best.

בלובשנו את כותנות האור
ראיתי את מערומי.
לא היתה תאנה לחגר
מלבד התשוקה הפשוטה

simple desire 

when you see the sounds, and hear the lights

could you feel it

 for me?

fixable thought.

מנוסה בתיקון,
לבוש זיעה ועבודה קשה
ראית את מערומי
בשובך אל האדמה
ממנה לוקחת.

once upon a life , we wanted

to go

far far away

too close,

where it all started

down to earth.

back to god's sweat

מהיכן לוקחתי אני?

עצם מעצמי.

i got what you wanted

part of it

part of you

i got to heaven,

but what if heaven is not enough?

ילדה קטנה כל בוקר הלכה לישון, בידיעה שיש משהו גדול שהיא נושאת איתה על הגב.
הוריה אמרו לה שהיא מיוחדת, בדיוק כמו כולם.
חבריה קינאו בה על זה שהיא ממשיכה ללכת גם אם הדרך שלה ארוכה וגם אם היא לא יודעת לאן תגיע.
היא היתה הולכת, מדלגת מעל שבילים וגאיות. מטשטשת את ההרים כדי שיהפכו לשטוחים ולא מאיימים.
כשהיה לה קשה, היא פשטה את המשקפיים.
וכשהיה לה רעש, היא הדליקה מוזיקה
כך, כל בוקר היא הלכה לישון. וחלמה על חיים אחרים.

היא חלמה שהיא כל כך בהריון, עד שהבטן שלה התפוצצה מריקנות, והדבר המעיק הזה על הגב לא עצר מלכת, והיא לעומתו, מעולם לא עמדה מלדת.

ואמרו לה שהיא מיוחדת, ואמרו לה שהיא אמיתית.
אז בחיפושים אחר עצמה היא מצאת אותה, את ה-את, את האחת. המושלמת.
היא חדלה לשניה להביט אל השלולית על השביל, כי היא לא ראתה שם דבר.
אפור חום פיכסה שכזה, שותק.

היא חבשה את משקפייה,
וקפצה לתוך השלולית.
בלי מגפיים.

היא כתבה את הנקודה האחרונה של סיפור חייה, בדיוק כשמישהו החליט לכתוב עליה את שלו.

חלחלה של יום חול

לחלל שבת
לחולל לשבת
מחוללת,
חלולה.

טרם

רעיונות כבויים
מצופים לקה לבנה
משאירים שקיפות במקום לא נכון ולא אסטרטגי

חברו אותי לקיר
לבית.
ואזהר בצהוב
כמו כוכב שטרם נפל.

נ פ צ ו  אותי בחוזקה
הקליפה תשבר
לא אדלק עוד לעולם
בלי לחשמל מישהו.

משומשת, אך עדיין עובדת
צלקת מחרידה
במקום קרוב לפגיע.
אותיות לעז שקועות
מעטרות את כיפת הברזל.

נדחפת ומציירת עיגול חסר
עגול כמו שרק דמיון מסוגל להיות.
בעל שפיץ וחוד
כמעט לא מורגש.

עדיין לא נשרפתי

זכרון נקי

שולחן שבת
ילדה קטנה קורעת את הניילון
כי אסור.
הופכת חתיכות חלה לקוביות שקועות.
די, זה לא משחק!
מלקקת את הכפית עד שתהיה נקייה לגמרי
ורואה עולם הפוך.
מכניסה אותו לתוך פיה
מוכתם בטביעות אצבעות
ומפנה אליה את גבו.
השתקפות הכפית על העולם
ישרה לפתע
עם ראש גדול
וכתמי מדיח שלא יורדים.