רציתי ילד קטן, לרחף גבוה להסתכל על הכל מלמעלה. העיקר להיות קשור
בחוט.
שמעתי פעם, על אחד שלילדה שלו היה כל כך קשה להיפרד עד שהיא חיכתה קצת
לפני שיצא ממנו כל האוויר והשתמשה בשארית חייו האחרונה כדי להפריח אותו. שיגיע הכי
גבוה שהוא יכול, מנותק מכל הקשר.
גם שמעתי על
אחד אחר שהוענק להולדת בן, ראו לו על המצח. הזוג מאושר שכח אותו בבית החולים (בטח
ילד ראשון, או שמיני).
היולדת שהגיעה אחריהם לאותה מיטה רצתה לקחת, שיהיה לילדים. אבל בעלה
חשש מגזל אז הוא הותיר אותו שם. הפקר.
בנה הגדול של היולדת השלישית שהגיעה אף היא לאותה מיטה, ראה את אותו מרחף לו שם
בפינה. התלהב מהאח החדש ולקח אותו לטיול. הוא שמח בו עד ששכח אותו בבית של סבא
וסבתא, אומנם הוא ביקר
מידי פעם אך גם כשהיה שיחק בקטרים. מופקר.
כשהילד הפסיק להגיע קשרו אותו לסיר ברזל, הכי גבוה שיכל להגיע היה
גובה העיניים של הילד.
בפעם האחרונה שראו אותו הוא ריחף בפח האשפה בחברת קליפות אבטיח, בקושי הגיע למכסה.
תמיד רציתי ילד קטן, לרחף גבוה ולהיקשר לחוט.
אבל מה יקרה אם אמצא את עצמי בחברת קליפות אבטיח?
אולי בעננים לא יותר טוב. כך או כך נגמר האוויר, עם חוט או בלעדיו.
"אל תבכה," לקחתי אוויר "זה סופו של כל בלון".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה