נמלה

נמלה קצת מקולקלת.
סחבה יותר מכפי יכולתה
היא נמחצה תחת העומס.

 מדוע עשתה מעבר
יכולתה
אולי בגלל שניסתה להוכיח משהו
לנמלים
לאלוקים (כיצד הגיעה עד אליו?)
לעצמה.
היא מקולקלת עכשיו
שרוטה על השכל

מי צריך נמלה שכזו?

פלאש

-חלמת פעם על אנשים. שלא מרוצים אף פעם? תמיד מחפשים מה לא בסדר?
-וודאי שלא. הם קיימים רק בסרטים ישנים, כאלה שכבר מזמן לא משדרים. תגמור את הקצפת שלך.
-אבל אמא, אף פעם לא שמעת על מישהו מדוכא? או... או אפילו קצת עצוב? אחד שלא אהב  את העבודה שלו, או את החברים שלו..
-מי מכניס לך רעיונות כאלה לראש? אמרתי לך שאת הסלט תאכל אחרי הקינוח.
-סתם... קראתי באיזה ספר ש..
-אתה עם הספרים שלך, בשביל מה קנינו לך טלוויזיה לחדר ולאמבטיה?! כדי שתוכל לראות גם כשאתה מתקלח...
-האנשים בטלוויזיה כל כך..שמחים כל הזמן. הם שרים קופצים ורוקדים, מתאהבים ורוכבים על סוסי פוני. לפעמים אני מרגיש שאני רוצה להתנתק קצת, בשביל מה אני צריך טלוויזיה אם אני יכול לראות את אותם הדברים מבעד החלון, בבית או אצל השכנים? איפה הסבל שקראתי עליו? לאן נעלמו הבדידות והעוני? קראתי שיש גזענות והפליה, שאין נגישות לנכים, ושבבית המקדש אוסרים להעסיק אנשים מוגבלים.או שאנשים מתים גלמודים. ואפילו יותר גרוע מזה, מזדקנים  ונרקבים בגופם לבד.
-תכף עוד תגיד לי שכסף גם לא צומח על העצים.. הא! מה כבר יצמח? ירקות? או אולי פירות? הספרים האלה מכניסים לך רעיונות לראש...
-את לא מרגישה לפעמים שאת צריכה משהו בעייתי שיגרום לנו לרצות לתקן? צללים שיהפכו את ההאור למסקרן? סדק שיחשוף עומק לא מובן?
-חייך לתמונה ותפסיק לדבר על דברים כאלה, יום אחד עוד זה יקרה, איך אנשים יחיו עם עצמם כשהם בסתירות פנימיות? אני בדיוק מעלה לפייסבוק את השטות הזו שלך, חייך לתמונה-. 
-הפלאש מסנוור אותי.

לא כלום

עייפה

ואני לא חושבת

ולא לומדת

ולא

בעיקר לא

הרבה של לא כלום

לאלאלאלאלאלאללאלאלאלאאללאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאלאל

הדרן

הדמעה התייבשה.
אפילו החותמת נמחקה,
הבמה השתנתה.
צליל נשמע בחלל
האם יהיה זה האחרון
או שמא מחיאות הכפיים
יקבלו הדרן

ברוך שעשני

כשהתפללתי מאסתי בלהיות שעשני כרצונו.

כשהפסקתי להתפלל, עשיתי כרצוני.

בבכי אתה אותי תקצור

בארי חזק. נפל במלחמת יום הכיפורים.

בצפירה

עריכה עושה פלאים. תודה תמר. 

שוב הצפירה הזאת. כאילו היא עוזרת למישהו...

זוכר שאמרת לי שהצפירה היא זעקתם של  אלה שאיש לא הקשיב לנשימתם האחרונה? קריאה מן האדמה של מי שכבר אין מי שיזכיר אותם?

למי היא מועילה עכשיו? אני לא רוצה את אנשים שלא שמעו אותם גוססים, אני רוצה אותך. אבל אתה כבר לא כאן... השארת אותנו לבד..כמו שכשהייתי בת 5, כשהשארת אותי באמצע החורשה ליד הבית ואמרת שאתה סומך עלי שאסתדר, שאני כבר גדולה מספיק בשביל למצוא את הדרך הביתה. בהתחלה לא האמנתי שבאמת נעלמת אבל אחרי כמה דקות כבר לא שמעתי את רשרוש העלים של הרגליים שלך או את קצב הפסיעות שלך על האדמה. הכתה בי ההכרה המכאיבה שאני לבד.

אני בסדר, באמת שאני בסדר... זה פשוט ש...שאף אחד אחר כבר לא. אתה מבין? דברים קטנים כאלה, לא מורגשים. בסוף הסעודה למשל, כולם יושבים מתכוננים לברך אבל פתאום נזכרים שאתה לא נמצא אז אין זימון, וכל אחד מתכנס בעצמו עוד פעם.. כאילו לא עברו כבר שנתיים שלמות.

 אבא עובר בשוק כמו כל יום חמישי וקונה את התפוחים שלך. נו.. אלה בירוק שרק, שרק אתה אוהב כי לכולם הם חמוצים מידי. ואל תחשוב לרגע שזה מונע ממנו לקנות אותם כל שבוע מחדש. בסלון עומדת ערימת תפוחים ירוקים שגדלה ככל שעובר הזמן. חבל, הם נרקבים.

לפעמים אני חוששת שגם העצב ירקיב, וישאיר אותנו חסרי אונים מול המציאות שאתה כבר לא חלק ממנה.

כמה ימים אחרי, בליל הסדר ההוא, הנכד של השכנים נכנס באמצע 'מגיד' כמו בכל שנה וחיפש אותך. הוא היה רק בן שנתיים וחצי וידע לשאול "איפה אור?" השתררה שתיקה. לאחר שהבחין שאיש לא עונה לו, ענה לעצמו- "הלך"  ורץ לחפש את האפיקומן, כאילו ברגע זה לא הפיל פצצה בחדר. השכנים המובכים התנצלו ומיהרו לצאת אך את הנעשה אין להשיב.

אני בסדר, באמת שאני בסדר. אני יוצאת עם מישהו כבר חודש וחצי, ונראה לי שהיית אוהב אותו, הוא דומה לך קצת. בחיוך, בהתלהבות, באור בעיניים. אני הולכת להביא אותו הביתה תכף, וכל כך מוזר לי שלא תהיה שם, שלא תעמוד שם מהצד ותחייך אליי כאילו אתה אומר 'הוא בסדר הבחור שלך' ותקרוץ. אני כבר עונה לך בלב ב"די, נו". אל תדאג, אני עושה את זה בדיוק בטון שלך. מקווה שאתה מרוצה.

ומה אם? מה אם אתעורר יום אחד ואגלה שכל זה היה חלום? שסתם הלכת לטיול עם חברים בצפון ופשוט נגמרה לך הסוללה בפלאפון? או מה אם תהיה תחיית המתים? אף פעם לא האמנת בזה אבל עדיין... זה פשוט הצפירה הזאת שעושה את זה. היא לא תורמת לאנשים שלא איבדו קרוב, ומי שכן איבד- לא צריך אותה, הוא מרגיש אותה כל הזמן.

אבל אני בסדר, באמת. אני בסדר גמור. זה פשוט שאני מפחדת להפסיק לשמוע אותך ברשרוש העלים.

27.9.2010

תמיד אני החברה שממלאת מקום, אף פעם לא הקבועה.

ממלאת

מקום בודד, ריק ושומם

תמיד החברה הממלאת מקום

לא החתיכה האידיוטית

לא התרנגולת

ובטח ובטח שלא האידיוט ההורס שרציתי

להיות.

מישהו לרוץ איתו

השתמשתי בגרב אחת יותר מידי זמן עד שהתמלאה חורים. הבנתי שעלי להחליף את הגרביים שלי לעיתים קרובות יותר.

בכל זאת אני מוצאת את עצמי לפעמים חולמת על עצמי מודדת את הגרב הישנה והטובה, מלאת תלאים של פיוס והשלמה.

אבל אז בפילוח כאב חד אני מתעוררת ורואה שהרגל שלי קפאה מקור.

בכל אופן, אני כבר רוצה לשים נעליים ולהתחיל ללכת. עדיף בקרוב, צריך מישהו לרוץ איתו

29.09.2010

מה היה קורה אילו היית שם חלק ממך בקופסא . נועל את הקופסא כדי שאיש לא יוכל לפתוח. ובסוף מאבד את המפתח?

זה אחד מהקטעים שכתבתי ונעלמו לי בתוך המחשב. ניסיתי לעשות הכל כדי לשחרר אותם מהנעילה (טוב, הכל חוץ מלבקש ממישהו שמבין בזה) ובפסח קרה נס ומישהו הצליח להעלות את הקבצים מהאוב (תודה לך מישהו).

 נזכרתי  וגיליתי  על עצמי כמה דברים וביניהם טובים יותר וטובים פחות. נראה, אולי נפרסם עוד משהו.

ההחלטה לכתוב בלוג היתה בין השאר שלא יוצר עוד פעם מצב שבו דברים שהם היו והינם חלק ממני, נעולים בפני כאילו נשרפו. יש מספיק חלקים כאלה.

שם הבלוג אגב גם הוא בעקבות המקרה הזה. (ותודה לבנאי ולמקורביו).

משעשע. המטרה בנעילה הייתה למנוע משאר העולם להציץ אלי במקומות האלו, ובסוף אני מוצאת את עצמי באינטרנט פתוח לכל דכפין שמבקש להציץ.

אירוני, לא?

איני זקוקה
הבל הבלים
באמת שלא
הכל הבל.

 להגיע לקץ

צעיר שזוף

או זקן שדוף