12.07.2010

מאבק

כל בוקר אני עוברת ברחוב שלך, מדמיינת אותך בכל עובר ושב ומתאכזבת מחדש
כל היום אני משוחחת איתך, שואלת אותך שאלות ואתה לא עונה.
כל ערב אני מתיישבת מול המחשב, מחכה שתתחבר ואתה נשאר מנותק.
כל לילה,אני משתוקקת לחלום עליך ואתה לא מופיע.
כל רגע, אני כמהה להיות טובה כמוך ובאותו הזמן נאבקת בעצמי להתעלם מכיוון המחשבה שלך- הבטוח וחסר פשרות.
כל שניה אני מספרת לעצמי שאתה משהו שכנראה אתה לא.


11.20.2010

היומן שלי מלא בכל כך הרבה דברים שצריך לעשות,
לכל משימה ריבוע קטן, ולאחר שהיא נעשית-V קטן ממלא אותו.(בדרך כלל זה ויקס, אבל אני אופטימית...)

הלוואי והייתי יכולה לכתוב בענק, באותיות של קידוש לבנה שכל פעם שאסתכל ביומן לא אוכל לפספס:
מאוהבת.

בכנות ובלי בושה. פשוט כך.
והריבוע שליד משימה זו, יהיה מלא בV גדול וחינני, או מגושם.

אולי זה יסביר למה בכל המשימות יש ויקס ולא V. כי איך אפשר להתרכז ב100% כשמרוכזים במחשבות שונות לחלוטין?  כשמה שנותר זה לשרבט משהו ולגמור עם זה כדי להשיג עוד רגעי פנאי לעשות את המשימה הגדולה, שמאיבה על שאר המשימות.
ואולי זה יסביר למה בכל רגע פנוי, יהיה זה מוצדק לחשוב עליו.





אולי יום אחד אצליח למלא את הריבוע הקטן ליד משימה שכתובה באותיות קטנות, , שכדי לראות אותן יש צורך בזכוכית מגדלת:
 -
להיות מוקד לאהבה.

















11.18.2010

ילדת מפתח


פתחת לי דלת לעולם
נעלת אותו
ונשארתי בלי מפתח
בחוץ
 ריקה
עם חור בלב
שממאן להתאחות

רוחות עוברות דרכי
ואיני מרגישה דבר
לא קור לא חום
לא אהבה ולא שנאה
רק בור שמחכה להתמלא
ברגש שישאר בפנים ולא יברח
ישר אליך


ילדת מפתח עומדת במפתן
רוחות צולפות בפניה
סערות וגשמים של שאלות
חסרות שורה תחתונה

נסיון מיאש

אני מרגישה חור
בצד הימני של בית החזה
חשבתי שהלב בצד שמאל
אולי אני עד כדי כך חריגה
או לפחות מקווה
כל סיכוי להיות מיוחדת
האחת ש...


לא כך חשבתי לחנוך את הבלוג
אבל אולי זו הדרך היחידה
אני זקוקה נואשות למשהו שימלא לי את החור
כל דבר
טוב, אולי לא כל דבר
אני יודעת בדיוק מה ימלא לי את הבור שנפער

האם זה בר השגה?
האם אפשר להתגעגע לדבר שמעולם לא היה לך?
אני פשוט...
 גדושה ברגש אחד שאיני יכולה לבטא,
וגם אם אבטא אותו
מה זה משנה?
כל מה שאגיד, כבר אמרו לפני וטוב יותר
השתיקה לא מועילה לי כרגע
אולי הדיבור גם לא
אז נשאר לכתוב
להפוך את דברי לנחלת הרבים אולי יהפוך אותם גם קצת להיות שלי
נשאר רק לאחל לכל מי שיקרא (אני בעוד כך וכך זמן)
מי יתן והכתוב לא יהיה מגוחך
אחרי הכל מי את/ה שתשפוט אם דברי ראויים ואם לאו?
לפחות ניסיתי