תמיד אני חותכת ירקות לסלט קטן קטן, לריבועים מושלמים כדי שהחתיכות לא ישימו לב שהן שונות מכולם אלא יאבדו בתוך הסלט הגדול .
פעם ניסיתי לבנות לי קובייה הונגרית מקוביות ירקות. היו לי ריבועים ירוקים מהמלפפון, אדומים מהעגבניה, כתומים וצהובים מהפלפל. אפילו הייתי אמיצה וחתכתי בצל סגול בשביל הריבועים הסגולים. בכיתי כמעט מלא זמן אחר כך, והשורף נשאר לי בעיניים עד עכשיו.
הבעיה הייתה שהתחילו להיגמר לי הצבעים, הייתי חייבת עוד צבע אחד ואחרון חביב בשביל הפאה האחרונה. אז פשוט חתכתי את האצבע הקטנה ברגל, זאת שלא עושה כלום חוץ מלכאוב כשהיא נתקעת בקצה סוליית הנעל.
נורא התאמצתי שהריבועים יצאו לי מדויקים, כי בכל זאת יש לי רק עשר אצבעות , ולא בא לי לנקות את הכתם האדום על הרצפה אחר כך כשאבא יכעס שלכלכתי. אז כשניסיתי לחתוך במדויק מדויק שהקוביות יצאו לי מושלמות, (ממש כמו שאמא היתה חותכת פעם את המלפפון לסלט של אבא) עצמתי חצי עיניים ונשכתי קצת את הלשון כמו שאחי עושה כשהוא פותר בעיה במתמטיקה בלי לשים לב.
נורא התלהבתי מהקטע שהקוביה ההונגרית שלי תהיה עם 'וורוד-צבע-גוף', כי אף פעם לא ראיתי קוביה כזאתי. העמדתי את הקוביות המדוייקות אחת על גבי השניה בסדר מופתי כמו שאח שלי הגדול מסדר את הספרים שלו. הישרתי מבט אל הקוביה וראיתי שהוורוד-צבע-גוף כבר לא ממש ורוד-צבע-גוף, אלא יותר בכיוון של אדום-מיץ-פטל-מתוק-מידי. שלחתי יד אל הקוביה ולמצוץ את החלקים הרלוונטים אבל פתאום אמא נכנסה למטבח. (היא נכנסה כשהקוביה שלי לא היתה שלמה, אז היא לא נראה לי הבינה שאני באמצע לבנות קוביה הונגרית מסלט ישראלי יחיד במינו. אולי אפשר בעצם לקרוא לה אפילו קוביה הונגרלית). היא צעקה שיש שלולית אדומה על הריצפה. הסתכלתי למטה וראיתי שאני בתוך בריכה אדומה של מיץ-פטל-מתוק-מידי, וזה באמת התחיל להיות דביקי ברגל (כמו שכשנוזל על השיש תרכיז של ויטמינצ'יק שאף אחד לא מנקה המון זמן).
אמא המשיכה לצעוק שאין לי אצבע ברגל והיא אמרה משהו על אמבולנס ומשכה אותי לעברה, הקובייה ההונגרלית שלי נפלה והתפזרה בתוך שלולית מיץ הפטל הדביק.
עכשיו כל החתיכות באותו צבע אז יהיה קל לסדר את הקוביה, אם רק הבצל הזה היה מפסיק לשרוף לי בעיניים.
פעם ניסיתי לבנות לי קובייה הונגרית מקוביות ירקות. היו לי ריבועים ירוקים מהמלפפון, אדומים מהעגבניה, כתומים וצהובים מהפלפל. אפילו הייתי אמיצה וחתכתי בצל סגול בשביל הריבועים הסגולים. בכיתי כמעט מלא זמן אחר כך, והשורף נשאר לי בעיניים עד עכשיו.
הבעיה הייתה שהתחילו להיגמר לי הצבעים, הייתי חייבת עוד צבע אחד ואחרון חביב בשביל הפאה האחרונה. אז פשוט חתכתי את האצבע הקטנה ברגל, זאת שלא עושה כלום חוץ מלכאוב כשהיא נתקעת בקצה סוליית הנעל.
נורא התאמצתי שהריבועים יצאו לי מדויקים, כי בכל זאת יש לי רק עשר אצבעות , ולא בא לי לנקות את הכתם האדום על הרצפה אחר כך כשאבא יכעס שלכלכתי. אז כשניסיתי לחתוך במדויק מדויק שהקוביות יצאו לי מושלמות, (ממש כמו שאמא היתה חותכת פעם את המלפפון לסלט של אבא) עצמתי חצי עיניים ונשכתי קצת את הלשון כמו שאחי עושה כשהוא פותר בעיה במתמטיקה בלי לשים לב.
נורא התלהבתי מהקטע שהקוביה ההונגרית שלי תהיה עם 'וורוד-צבע-גוף', כי אף פעם לא ראיתי קוביה כזאתי. העמדתי את הקוביות המדוייקות אחת על גבי השניה בסדר מופתי כמו שאח שלי הגדול מסדר את הספרים שלו. הישרתי מבט אל הקוביה וראיתי שהוורוד-צבע-גוף כבר לא ממש ורוד-צבע-גוף, אלא יותר בכיוון של אדום-מיץ-פטל-מתוק-מידי. שלחתי יד אל הקוביה ולמצוץ את החלקים הרלוונטים אבל פתאום אמא נכנסה למטבח. (היא נכנסה כשהקוביה שלי לא היתה שלמה, אז היא לא נראה לי הבינה שאני באמצע לבנות קוביה הונגרית מסלט ישראלי יחיד במינו. אולי אפשר בעצם לקרוא לה אפילו קוביה הונגרלית). היא צעקה שיש שלולית אדומה על הריצפה. הסתכלתי למטה וראיתי שאני בתוך בריכה אדומה של מיץ-פטל-מתוק-מידי, וזה באמת התחיל להיות דביקי ברגל (כמו שכשנוזל על השיש תרכיז של ויטמינצ'יק שאף אחד לא מנקה המון זמן).
אמא המשיכה לצעוק שאין לי אצבע ברגל והיא אמרה משהו על אמבולנס ומשכה אותי לעברה, הקובייה ההונגרלית שלי נפלה והתפזרה בתוך שלולית מיץ הפטל הדביק.
עכשיו כל החתיכות באותו צבע אז יהיה קל לסדר את הקוביה, אם רק הבצל הזה היה מפסיק לשרוף לי בעיניים.
