בוקר מתחיל לאט
וזו שמרטיבה את שפתיו
וודאי אינה היא
עמנו עוד.
כאשר השמיים הכחילו
כשפתם,
חיממה את שפתיה בשפתיו
והתאהבה בחוליו
שדבק בה.
מתהפכים היו
מצד אחד של הכאב
לצד אחר של כאב.
עד שעלה השחר.
וזו שהרטיבה את הכר בדמעותיה
סטרה לאותו לא יוצלח
וכי איזה זכות יש לו
להמשיך לישון
כאשר עליה ללכת?
בוקר מתחיל לאט
לאט מידי בשבילה.
וזו, וודאי אינה היא
עמנו עוד.
אולי הלכה להרטיב את המדברות על לחייה.
[רישום בעקבות 'השמענה קולכן ברכות השחר' / זלדה]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה