ילדה קטנה כל בוקר הלכה לישון, בידיעה שיש משהו גדול שהיא נושאת איתה על הגב.
הוריה אמרו לה שהיא מיוחדת, בדיוק כמו כולם.
חבריה קינאו בה על זה שהיא ממשיכה ללכת גם אם הדרך שלה ארוכה וגם אם היא לא יודעת לאן תגיע.
היא היתה הולכת, מדלגת מעל שבילים וגאיות. מטשטשת את ההרים כדי שיהפכו לשטוחים ולא מאיימים.
כשהיה לה קשה, היא פשטה את המשקפיים.
וכשהיה לה רעש, היא הדליקה מוזיקה
כך, כל בוקר היא הלכה לישון. וחלמה על חיים אחרים.

היא חלמה שהיא כל כך בהריון, עד שהבטן שלה התפוצצה מריקנות, והדבר המעיק הזה על הגב לא עצר מלכת, והיא לעומתו, מעולם לא עמדה מלדת.

ואמרו לה שהיא מיוחדת, ואמרו לה שהיא אמיתית.
אז בחיפושים אחר עצמה היא מצאת אותה, את ה-את, את האחת. המושלמת.
היא חדלה לשניה להביט אל השלולית על השביל, כי היא לא ראתה שם דבר.
אפור חום פיכסה שכזה, שותק.

היא חבשה את משקפייה,
וקפצה לתוך השלולית.
בלי מגפיים.