את צודקת, למדתי לשחות
חמש שנים כדי להגיע לטרום נבחרת.
אפילו זכיתי במדליית זהב
כשהתחרתי מול עצמי.
אך רוב חיי אני מגיעה לשלב שאני פשוט קופצת
למים, מסופקת עם ידיעותי ומצפה לבאות,
בלי לחשוב על ההשלכות.
לפעמים זה קפיצת ראש אלגנטית.
משתחלת פנימה אל לב המים
עם דחיפה קלה מהקיר,
בשביל התנופה.
רק שבדרך כלל אני מחטיאה, לא מדייקת
חוטאת
בהתנפצות מכאיבה
בין המים והגוף.
אז אני יודעת לשחות באמת.
אבל תמיד מגיע השלב בו נמאס לי מהפחד גבהים.
ופשוט קופצת.
בלי להסתכל קדימה או לחשוב על ההשלכות,
על מי אני מתיזה
ואם בכלל נשארו מים בבריכה
או אפילו למה קפצתי מלכתחילה.
כי כשאני עומדת ומפרפרת
עם הידיים הרגליים ותחושת הבטן
במרכז המים
אני פתאום לא זוכרת איך שוחים
איך עוברים את המשוחות האלה של ההתחלה
ואני מתגעגעת לרגעים שלפני הקפיצה,
של ההתלבטות בישיבה על החומה.
חמש שנים כדי להגיע לטרום נבחרת.
אפילו זכיתי במדליית זהב
כשהתחרתי מול עצמי.
אך רוב חיי אני מגיעה לשלב שאני פשוט קופצת
למים, מסופקת עם ידיעותי ומצפה לבאות,
בלי לחשוב על ההשלכות.
לפעמים זה קפיצת ראש אלגנטית.
משתחלת פנימה אל לב המים
עם דחיפה קלה מהקיר,
בשביל התנופה.
רק שבדרך כלל אני מחטיאה, לא מדייקת
חוטאת
בהתנפצות מכאיבה
בין המים והגוף.
אז אני יודעת לשחות באמת.
אבל תמיד מגיע השלב בו נמאס לי מהפחד גבהים.
ופשוט קופצת.
בלי להסתכל קדימה או לחשוב על ההשלכות,
על מי אני מתיזה
ואם בכלל נשארו מים בבריכה
או אפילו למה קפצתי מלכתחילה.
כי כשאני עומדת ומפרפרת
עם הידיים הרגליים ותחושת הבטן
במרכז המים
אני פתאום לא זוכרת איך שוחים
איך עוברים את המשוחות האלה של ההתחלה
ואני מתגעגעת לרגעים שלפני הקפיצה,
של ההתלבטות בישיבה על החומה.
