יומנים ממוחזרים

מה שנשרף נולד מן העפר מחדש. חכו לפוסט מורחב. אני כל כך שמחה עכשיו..

חג שמח.

רוח רעה

בתוכי יש רוח רעה. שורפת ומרשעת. יהיו שיקראו לה מפלצת, או אולי יצר.

היא צינית אנוכית ואינטרסנטית. מתעצבנת מכל שטות. ושונאת את החיים, את הלימודים, את האנשים ובעיקר את החגים.

היא רוצה להתבודד ולהישאר מרכז העניינים. היא תתייעץ, אבל לא תתן שיתערבו לה.

כל יום היא מתעוררת לפני השעון נוגסת, טועמת מרוחי.

אם היא אוהבת -  תמשיך לאכול עד שתירדם בנחת. כדי שאתעורר מהנחירות שלה ואקום עצבנית אבל נסבלת. 

כאשר היא לא מרוצה- היא תנשוך ותירק, תאכל ותקיא, סתם בשביל הדווקא.

כדי שאתעורר מהריח החמוץ מר. 

כשזה קורה, אני משפשפת את עיניים והרצפה, מוחה את קורי השינה כדי  לקרצף מדפים ולכבס סדינים.

אך תמיד יהיה שם כתם דביק ועיקש שנשאר עוד מההתפרצות הקודמת.

כבר ניסיתי הכל, באמת שניסיתי, לגרד עם הציפורניים, לשפשף עם מטלית ואפילו ירקתי מעט בעצמי אך ללא הועיל.

עם כל ניגוב והתזה של סבון, הכתם גדל.

כאילו התזתי על עצמי - העיניים בוערות, אוזניים סתומות. דמעה של שנאה יוקדת נושרת עם כעס מתפרץ.

טריקת דלת וגפרור אחד,שיכול להבעיר הכל, את החברים שנעזבו, את המשפחה עם כל המנהגים והמסורת. עם קצת מזל אולי גם את כסאו של א-לוקים.

אני צריכה אותה, שתצית את הגפרור, שתתחיל את מה שסיימה. שתגמור עם זה כבר.

דווקא עכשיו היא נרדמה בנחירות שקטות מבעבעות.

הכוח בידי, לשרוף או לכבות? לנפץ או לאחות?

אחות יקרה, מפלצת חביבה, היכן את?

הו, כמה אירוני.

כיצד יכולת להשאיר אותי עם ההתלבטות. את יודעת שזהו המעשה האכזרי מכל.

שמש מתחת לשמיכה

שמש מבצבצת
הם עדין ישנים
מחובקים

בכי של תינוק או תינוקת
"זה תורך הפעם"
נשיקה של בוקר

"התה מוכן"
שלוק חפוז וכל אחד ילך לדרכו
הוא כותב, לומד
היא בעיקר לומדת

לילה יורד
עולה במדרגות מפותלות
ביתם הקט במעלה בניין רב קומות
משקיף לנוף
רוחות ירושלים

"יש כלים בכיור"
למי אכפת, כל כך טוב לחזור

צילו של הירח
הילדים כבר ישנים
והם
מתחת לשמיכה מכורבלים.

יציאהII

נגד הרוח
רק בן אדם
שיר דרך
זה לא נוח
שחק אותה

אוזניים לטלפון
ככה וככה
א לי מות
המצב קשה
מחכים למשיח
בגלגול הזה
טיול ליפו


בסדר בפסח מצאתי את הדיסק יציאה של שלום חנוך והשתעשתי...

מעשה בארבעה בנים

בזמן האחרון אני מסתובבת עם  תחושה אפיקורסית במקצת, לא ברור לי מה אני צריכה לעשות, מה אני אמורה להבין. מתי זה בסדר לפקפק ומתי זה מתנשא ומעיד על בורות וריחוק.

אפשר להגיד שזה מזכיר לי קצת את ההגדה. 

מעשה בארבעה בנים: חכם, רשע, תם, וזה שלא ידע לשאול.

 החכם מתחבר לי לאדם משכיל ומאוזן שיודע את הגבולות,מהי ההלכה ומהי המסורת. שהוא  מהו הכשרון ומהו חירטוט שנשלף מהשרוול. אדם מוכשר שמנצל את הכשרון שלו, עובד קשה ומתפתח.

הרשע גם יודע את החומר, מספיק בשביל לשאול שאלות מקשות ורציניות."מה העבודה הזאת לכם" הוא ישאל, אבל לא לא יהיה שם כדי לשמוע את התשובה. הוא מוציא את עצמו מן הכלל ומשליך את כל מה שלמד על אנשים אחרים ולא מיישם זאת על עצמו.

התם יודע את החומר, ומבין אותו, אבל הוא לא שואל ומתעניין מעבר לחובתו. יכול להיות שיקבל בבגרות 100 ויצליח בחיים אך הוא תמיד ישאר בובה על חוט יחפש אנשים שיגידו לו מה לעשות ויבצע כדי לסמן וי ולהמשיך.

זה שלא ידע לשאול, אינני יודעת אם הוא אדם לא משכיל, או שהוא כן משכיל אך איבד את הדרך ושכח איך משחקים את משחק החיים - שואלים שאלות. אולי הוא לא קיבל את האמצעים הדרושים כדי להבין שהוא יכול לשאול שאלות והן יהיו לא פחות טובות מאלה ששאלו לפניו.

הדרך שבה קוראים לו "זה שלא ידע לשאול" מעידה על כך שתמיד הוא נמצא, זה שלא משתתף אולי כי הוא לא ברמה של כולם.

אם הייתי רוצה מסר של פעולת בני עקיבא הייתי מסכמת ואומרת שבכל אחד מאיתנו יש את כולם ואנחנו רק צריכים לדעת ולהיות הכי טובים שאנחנו יכולים תוך כדי עזרה לחלש שלידינו.

אם הייתי במצב רוח רע אולי הייתי משליכה ומסווגת כל בן ולחברה אליה הוא משתייך ובמיוחד את עצמי.

אם הייתי הולכת לפי הסטיגמות על הבית ספר שלי הייתי שואלת היכן ארבעת הבנות. (אני כן שואלת את זה אולי כבר התייאשתי מקבלת תשובה.) 

אני במקום שלא מחפש אסמכתות ומקורות. להגיד את מה שאני רוצה בלי להוכיח את זה לאף אחד(וגם אני לא באמת יודעת להוכיח, 3 יחידות מתמטיקה גם כן... זה לא בבגרות.). פשוט כי זה רצוני עכשיו 

כרגע אני רוצה להאמין שכל אחד מפרש את העולם בדרך שנוחה לו באותו הזמן, ולכן אני אשאיר לכם להתלבט לבד.שתפו אותי כדי שאשנה את דעתי ואשתפר.

 

אבא שלי כל שנה אומר שבהגדה אין רק ארבעה בנים, יש חמישה. הבן האחרון לא טרח להגיע. 

 זה החלק האהוב עלי בסדר, חדשנות עם ניחוח של וותק. משהו מוכר, תמים ומציאותי שהופך למסורת. 

כמו שתמיד ביקשתי לאפיקומן ארנבת למרות שידעתי שלא אקבל, אך מעולם לא הפסקתי לנסות.

צאי מזה!

צאי מזה

היית במקום הזה יותר מידי פעמים.

את לא כזאת מסכנה כמו שאת חושבת, וגם אם כן- תתמודדי.

תמצאי נקודה טובה ותמשיכי משם, תתפסי לאט לאט שלא תפלי. 

כתבי עם עומק, בקלילות ושנינות. אל תחזרי על עצמך.

צאי מזה!

קחי פסק זמן מידי פעם,

                                                               בדקי שהכול בסדר ולא סטית מהדרך.

קראי, הרחיבי את ידיעותייך. למדי בשביל הלימוד.

 החכימי, רקדי. רוצי, ברחי שירי, חייכי.

תפלי את עצמך לרעה, כדי שלא יגידו שיש לך פרוטקציות אצל עצמך.

הפסיקי לבכות, זה לא מועיל, את צריכה את הנוזלים האלה, אם תמשיכי כך את תתייבשי. 

תתביישי לך! 

התקדמת, אבל את יכולה יותר. דיחפי את עצמך עד קצה היכולת, עוד קצת ועוד קצת. 

אבל אל תשברי

את השברים תאלצי לאסוף, ולהדביק בחזרה. 

מי יודע, אולי תצאי יותר טובה. ואולי אפילו שלמה.

שמעי ברקע מוזיקה, לא דיכאונית ולא רועשת. מנגינה מעודדת עם מילים פשוטות, שיגרמו לך להרגיש ולהבין את הטוב,בעיקר להפסיק לחשוב, המשיכי הלאה.

פתחי מחברת ותתחילי ללמוד, החזיקי את עצמך בידיים, הפסיקי לכתוב שטויות ולקשקש במקום להקשיב.

התמקדי במה שלפניך, אל תפזלי הצידה אל חבריך, 

עבדי על האני שלך, על הסובייקט. פתחי דעה מגובשת ועצמאית. תיצרי.

תבקרי את היצר. אולי תזמיני אותו לקפה ועוגה, את היצירה, לטשי אותה עד שתהיה מושלמת. בלי מחיקות.

תעזרי בבית, תנקי, צחצחי, תבשלי, סדרי את החדר שלך, נקי חלונות שפשפי רצפות ועברי על הפנאלים. זו מסורת. ככה עושים.

למה?

כי כך עשו.

חייכי, כאן נולדת וכאן תשארי.

עשי מה שאת אוהבת ואל תשאלי שאלות.

למה?

כי לכך נוצרת
כי כך אמרתי.

שאלות לקראת פסח ובכלל

זה ראשוני ומבולגן כי ככה זה נמצא לי בראש.
יכול להיות שזה גם חוזר על עצמו מאותה הסיבה...
בכל אופן- הצצה קטנה:

 אם יש כל כך הרבה דעות, כל כך הרבה ערכים.  וערכים מנוגדים. איך יודעים מהי הדרך הנכונה?

לך תגיד לאלפי אנשים שמתו בשביל האמונה שלהם, שהם מתו סתם, כי האם האמינו במשהו (או במישהו שאמר להם להאמין למשהו) לא נכון,תגיד להשם שאתה צודק והאמונות שלך הן הנכונות והן סותרות את שלהם. שהאלוהים שלהם לא קיים, אלא שלך הוא הנכון או לחילופין שאין בכלל אלהים. (מה זה נכון ולא נכון, או אמת ושקר?)

פלורליזם פותח ראש ומרחיב דעת. אבל האם באמת ניתן להקשיב לנאמר בכנות? איך תוכל לקבל דעה שונה משלך?

כמה אנשים באמת משנים את חייהם בצורה דראסטית כי "הם ראו את האור". האור נמצא בכל מקום גם הדשא של השכן (ולעיתים במיוחד שם...), מי אתה שתגיד לי איזה אור הוא המקור, מהן ההשתקפויות שלו, ומה הסייגים שלי ממנו? איזה משקפי שמש עלי לשים כדי לא להסתנוור או להישרף?

אני יודעת שחיית פעם, בתקופה טובה יותר, ואתה חכם וגדול יותר ממה שאי פעם אוכל לדמיין. ודווקא בגלל זה- מה הטעם שאחפש את התשובות אצלך? אתה מכיר אותי? את העולם שלי? הקביעות שלך הן לא לרמה שלי, וגם אם כן-  האם זה בכלל משנה? או שחוקים אמורים להיות תקפים על כולם כדי להוביל למשהו מסוים, והפרט הקטן כלל לא חשוב? הסובייקט לא אובקטיבי והאובקטיבי משעמם. (זה צריך בכלל להיות מעניין?)

גם ככה אני מרגישה שאתה קובע דברים לפי ההיגיון שלך, ואתה רק מנסה להמציא להם איזה ביסוס על פי מקור קדום כדי שיקבלו אותך, כמו שאני אמורה למצוא ביסוס בדברים שלך כדי להוכיח רעיונות ותאוריות של עצמי?. למה שלא אעשה את אותו הדבר? למה צריך את הביסוס? (שלרוב נראה לי מודבק וחסר הקשר, אבל מי אני שתגיד? זה הרי אתה- תורה למשה מסיני)

אם נבראתי כמו שאני, וברוך שעשני כרצונו, אני צריכה לעשות את מה שאני מוצאת לנכון. את מה שעיכלתי בשכל שלי וקיבלתי על עצמי. ואם לא, למה שמישהו ירצה את העבודה והיחס שלי? למה אתם דורשים ממני כל כך הרבה? סתם כי ההורים שלכם אמרו לכם שההורים של ההורים שלהם אמרו לכם שכך זה צריך להעשות?

ואם אתם מנסים לפטור אותי מכל כך הרבה דברים רק בגלל שיש לי רחם, למה שארצה להיות חייבת וקשורה למשהו שמייחס לי תפקיד של סיפוק גברי ומכונת הולדה? יכול להיות שזה באמת נכון, אבל אם כך למה אני מחפשת משהו מורכב מזה? אם זה תפקידי בעולם על פי הגדרתכם. למה שאזדקק למשהו אחר?

מה התועלת בלעשות דברים בלי שמבינים אותם?

מה היא אמונה אם מבינים הכל?

האם היא באמת נחוצה?

מי אמר שיש משהו למעלה, או בארץ? שמחליט, שרוצה משהו ממני? ואם כן- למה הוא לא אומר לי במפורש מה לעשות?

ולחלק הפסימי המוכר והאהוב- 

שאלות תמיד יהיו יותר גדולות מהתשובות

הסתירות הן בלתי נמנעות.

אולי זה לא כל כך פסימי. תמיד אפשר לעשות לזה אוקימתא שתיישב את הדיסוננס הקוגנטיבי והסתירה הפנימית בין דת ומוסר. (וואו, אני יותר מידי מושפעת מהמורים שלי) (ומפעולות בני עקיבא במחנה סיירים...).

ארגז הכלים

הוא מופקד למשמרת
בתנאי שתשמור
הוא נותן בך אמון
תחזיר כשתגמור

וודאי שתוכלי לשאול
לגזור כאוות נפשך
אבנים רכות ללטש
הן סומכות עלייך שלא
תנפצי אותן.

מדוע שלא תסרגי
כל עין תנשקי
באהבה מושאלת


בסופו של יום
המילים יהיו חרוטות
כתובות
האבנים הרכות מנופצות
מלוטשות
עיניים מאוהבות רעות
רואות



והרי בסוף היום לא נשאר דבר בארגז הכלים,
חוץ מחידודי עפרונות

זכרנות אדומים בין האוזניים

הוא חוזר
למקומות נשכחים
איננו נזכר
זכר
נקבה
במוח
גולגולת בלחץ
זכרונות מתפרצים בין האוזניים
לא מגיעים ליעדם
הלחץ גדל
תקוע בגולגולת
עולה מדרגה
מגיע לפה
מקיא זכרונות בקשת
עוד מדרגה
CSF מהאוזניים
והאף מדמם
מדרגה נוספת
סימנים כחולים סביב העיניים
עיני ראקון
כמהון לשיכחון

ליפול
ולשבור כמה שיותר בדרך למטה
להכאיב לכל מי שחשב
לפגוע בי
ליפול
ליפול
ליפול
ליפול
ליפול
ליייייייייפווווווווווווווללללללללללללללללללללללל
אני רוצה להבקיע בגופי את התוף הכי גדול
שירעיש
ולקרוע את כל המיתרים בגיטרה חשמלית ענקית
שתזעזע את המגבר
אתם מדברים
ג'יבריש
ואני מקשיבה
ולא רוצה להבין
כי שכחתם אותי
ואתם עייפים מידי בשביל להזכר

טידל טידל בם

טרילילי
טידל טידל בם
שלומפי דומבי
סטיגידיגי יאם פם בם

פתאום התחשק לי לשיר ככה סתם